המימדיון

כל מי שצפה בשבוע האחרון ב"התנגשות הטיטאנים", האפוס שצולם בתחילה כסרט דו מימדי אך הומר בחטף לגרסה תלת מימדית כדי לנצל את ההיסטריה סביב סוג ההקרנות הזה, נדרש להוריד לרגע את משקפיו האדומים-ירוקים ולשפשף את עיניו בתדהמה: איך יכול להיות שאולפן גדול כמו וורנר דורש מחיר גבוה מהרגיל תמורת משהו שנראה כמו סרט קסטות חלטוריסטי, ואיך יתכן שעולם הקולנוע התלת-ממדי שקע לכאלה תהומות כמה חודשים בלבד לאחר השיאים האופוריים של "אווטאר"?

התשובה: ככה זה כשמנסים להרוויח כמה שיותר כסף בכמה שפחות השקעה, והאסון הטיטאני שחווינו עתה הוא רק ההתחלה. למעשה, כמעט כל להיט פוטנציאלי אפשרי שיגיע לאקרנים בחודשים הקרובים, כולל זוטות כמו "סטפ אפ 3", יוצג בצורה שתדרוש מהצופים להרכיב משקפיים, אפילו אם אין בכך צורך. אולפני וורנר אף הוסיפו חטא על פשע ובמקום ללמוד את הלקח הטיטאני הודיעו כי מעתה והלאה יפיצו כל סרט "גדול" בהקרנה תלת-ממדית. וכך, אם כבר נכנסו לעידן שכולו תלת, הגיע גם הזמן להציע עוד כמה רעיונות לסרטים שתמיד השתוקקנו לשלם 40 שקל כדי לראות אותם בשלושה ממדים.

רגע לפני שמישהו ייקח ברצינות את הרעיון להמיר את "הסנדק" לתלת מימד, נסו לדמיין את דמותו של זאב רווח כליאון מרציאנו דרך המשקפיים המיוחדים. שוו בראשכם סצנות אלימות שעושות שימוש במערבל בטון, מצולמות במינימליזם חובבני שלידו דוגמה 95 זה "אווטאר" אבל דרך הפריזמה שבה כל עדשה היא תחתית של ערק. אחרי הכל, אם "התנגשות הטיטאנים" - ההוכחה שגם בעולם שוברי הקופות יש סרטים עם סטייל וסגנון כמו זה של "כבוד" - הומר לתלת מימד, אין סיבה שחיים בוזגלו, במאי לא פחות מוכשר מלואי לטרייה, הצרפתי שהפך את המיתולוגיה היוונית לקרקס, לא יעניק למעריציו בישראל חוויה דומה. ואם לשפוט לפי האופן שבו ממלא "כבוד" אולמות, זה עשוי אפילו להצליח.

"לא תאמינו כמה עמוק זה מגיע" יכריזו הפרסומות לקראת ההפצה המחודשת של מה שהיה אחד מסרטי הפורנו המצליחים והמשפיעים בכל הזמנים. אבל הצלחת הגרסה המקורית תהיה כאין וכאפס לעומת ההיסטריה סביב הגרסה המשודרגת, שתעניק משמעות חדשה למושגים התלת מימדים "להרגיש כאילו שזה ניתז עליך" ו"לחדור לתוך ההתרחשויות". במקרה זה, מסיבות שאין צורך לציין, הסדרנים לא יטרחו לאסוף את המשקפיים מהצופים בתום ההקרנה.

באמת שאין מה להכביר מילים על שלל האופציות הטמונות בגרסה תלת מימדית למותחן הסמי-אירוטי של פול ורהובן, שמלכתחילה ביים את הסרט במחשבה מרובת שכבות ורבדים. לפיכך, נאמר רק שהגרסה המחודשת תעניק גם משמעות חדשה לביטוי "משולש".

קת'רין ביגלו פירקה את בעלה לשעבר, ג'יימס קמרון, ואת "אווטאר" שלו בכל דרך אפשרית – חוץ מאשר בקופות. כדי לסייע לה להשלים את המלאכה, תגייס ביגלו את אחד הירדנים שחייב לה טובה על צילום סרט המלחמה בשטח הממלכה, והוא ימיר למענה את סצנות הפיצוצים, הקליעים והדימומים לתלת מימד, מה שיעלה את מחירי הכרטיסים ויקטין את המרחק בין ההכנסות של "מטען הכאב" לאלה של ב"אווטאר" ל-25,346,346 שנות אור בלבד. חוץ מזה, דרך התלת מימד אולי יהיה אפשר להבין איך זכה הסרט הבינוני הזה באוסקר, וגם זה משהו.

הדיאלוגים הקורעים של אורי זוהר עם נשותיו או עם אריק איינשטיין לא זקוקים להרחבת עדשה, כיוון שממילא הן החלק החזק בקלאסיקה הזו. במקרה זה, התלת מימד נועד לזרז את החלקים החלשים בסרט – קטעי הכדורסל של שנות ה-70, הימים שבהם עדיין לא המציאו את קו שלוש הנקודות. בעזרת המרה פשוטה לתלת מימד במעבדה בשוק הכרמל, כל סבסוב של איינשטיין או זריקה מחצי מרחק יהפכו לחוויה חדשה, שתחסוך מהצופים את הצורך להבין את מי אורי זוהר יזיין ב-5 הדקות הקרובות. יתרון טכנולוגי נוסף לגרסה המחודשת: ביצוע הולוגרמה של איינשטיין לשיר הנושא של הסרט בלי לצאת מהבית – בדיוק כמו שהוא אוהב.

המשרד לענייני תפוצות יפריש הקצבה מיוחדת לפרויקט זה, שיעניק משמעות חדשה למושג "אור לגויים". וכך, בעזרת המשקפיים התלת מימדיות יוכלו ישראליים ונוכריים כאחד לחוש שהם חלק מההיסטוריה היהודית: הזקן של הרצל כאילו ידגדג לנו את הברכיים, ספינות המעפילים כאילו יטלטלו לנו בין המושבים, ויתאפשר לנו להרגיש כאילו שהפופקורן שלנו מונח על מגש כסף. הצרה היחידה: גם בתלת מימד חלקם של המזרחים בהיסטוריה הלאומית יישאר נסתר ב"עמוד האש".

"שלשולים בשלושה ממדים!" יכריזו הפרסומות לקראת ההוצאה המחודשת של "טיפשים בלי הפסקה", שבה יזכו ג'ים קארי וג'ף דניאלס לגהק עלינו, לשהק עלינו ולהפליץ עלינו בתלת ממד, ואנחנו נרגיש כאילו שכל זה קורה בבית השימוש הפרטי שלנו.

הפעם לא מדובר סתם בהוצאה מחודשת אלא בסרט המשך: סלבטורה, גיבור הדרמה המקורית, חוזר לעיירת הולדתו כדי למחות נגד הכוונה להמיר את כל הקלאסיקות בבית הקולנוע המקומי לגרסאות תלת מימדיות. אך לאחר בילוי קצר בתא המקרין, הוא (והצופים כמובן) מבינים כי גם פליני היה שמח לראות כיצד הגיבורים שלו קופצים למזרקה ב"לה דולצ'ה ויטה" ומשפריצים בכך מים על כל אחד ואחד מן היושבים בקהל. "צ'או, קולנוע דו ממדי" הוא יקרא בסיום הסרט, וירכב אל האופק חבוש משקפיים אדומות-ירוקות.