כלים שבורים

האם קיימת אמנות מושלמת מדי? "Broken Bells", המפגש בין דיינג'ר מאוס וסולן השינז ג'יימס מרסר מוכיח כי בלי כמה שברים, מוזיקה לא יכולה לרגש באמת

דנה קסלר
22/04/2010

בשלוש השנים שעברו מאז האלבום האחרון של השינז, עשה מנהיגה, ג'יימס מרסר, כמה שינויים בלהקה: הוא החליף שניים מהחברים והצהיר שהשינז עוזבים את סאב-פופ, הלייבל שבו הוציאו את שלושת אלבומיהם עד כה, לטובת לייבל חדש שהוא עצמו פתח, Aural Apothecary. נשמע קצת קפריזי, אבל לאחר האלבום האחרון של השינז, “Wincing the Night Away”, הגיע מרסר לפוזיציה שהוא יכול לעשות מה שבא לו.

השינז, הפועלים בפורטלנד, אורגון, נולדו למעשה באלבקרקי, ניו מקסיקו, והוציאו ב-2001 את אלבום הבכורה שלהם - "Oh, Inverted World" שמו - שהכיל פופ פסיכדלי נעים אך בד בבד שמר גם על סאונד רזה ונטייה פולקית. האלבום השני, ”Chutes Too Narrow” מ-2003, המשיך להגדיר את האינדי האמריקאי העכשווי כגלגול של הפופ של שנות השישים.

טוב לדעת (מקודם)

הבדיקה החכמה שמאתרת סיכון מוגבר ללקות בשבץ מוחי

מוגש מטעם שחל
הגיע למעמד שהוא יכול לעשות מה שבא לו, וכרגע מה שמתחשק לו זה לשתף פעולה עם דיינג'ר מאוס. ג'יימס מרסר(צילום: GettyImages, Karl Walter)

אך על אף הצניעות והשקט שאיפיינו אותם, המעמד של השינז השתנה בין לילה כשזאק בראף (ההוא מ"סקראבס") – חנון יהודי שהצליח בהוליווד – שיבץ שני שירים שלהם באופן בולט מאוד בסרטו האובר-רייטד "גרדן סטייט", והביא ללהקה הכרה חצי-מיינסטרימית בלתי צפויה.

לפתע הפכו השינז ללהקה של סטודנטים, ששיריה מופיעים בפרסומות ובכל סדרת טלוויזיה אפשרית, מ"באפי ציידת הערפדים" ועד "הסופרנוס". לחץ הציפיות מאלבומם השלישי יכול היה בקלות למוטט אותם, אבל הם לא התמוטטו. נהפוך הוא: הם עמדו בזה בגבורה יתרה. אלבומם השלישי, “Wincing the Night Away”, היה אלבום מצוין שעמד בכל הציפיות, גם הביקורתיות וגם המסחריות. הוא נכנס למקום השני במצעד של בילבורד והפך לאלבום הנמכר ביותר בתולדות סאב-פופ.

כאמור, אחרי זה מרסר יכול לעשות מה שבא לו. למרות השינויים שעשה בתוך הלהקה, נראה שעוד לא ממש בא לו לחזור לנגן עם השינז. האלבום הרביעי של השינז, ששמועות אמרו שהוא אמור היה לצאת בשנה שעברה, מעולם לא הגיע. כרגע מדברים על אלבום חדש של השינז ב-2011, ובינתיים אנחנו מקבלים אתBroken Bells, ההרכב החדש של מרסר עם המפיק בריאן ברטון, הוא דיינג'ר מאוס.

בניגוד למה שמסתמן על פני השטח, הזיווג בינו ומרסר דווקא הגיוני. דיינג'ר מאוס(צילום: GettyImages, Karl Walter)

דיינג'ר מאוס - מחצית הצמד נארלס בארקלי, ומי שהפיק כבר לגורילאז, בק, ספארקלהורס, הרפצ'ר ועוד הרבה אחרים - הוא אשף פאסטיש ומומחה לביטים, שבדרך כלל מזוהה יותר עם היפ הופ. אבל הוא מזכיר בכל הזדמנות כי אינו אוהב שמתייגים אותו כמפיק היפ הופ ושהפאלטה המוזיקלית שלו רחבה בהרבה. מה לעשות שבשעה שהוציא ב-2004 את “The Grey Album” – המאש-אפ שלו בין "האלבום השחור" של ג'יי-זי ו"האלבום הלבן" של הביטלס – אנשים זכרו לו רק את הצד של ג'יי-זי.

לכאורה, דיינג'ר מאוס אינו בחירה טבעית ליוצר אינדי אמריקאי כמו מרסר, אבל האמת שאחרי המפנה המוזיקלי באלבום האחרון של השינז, דווקא יש בזיווג היגיון. כזכור, השינז התרחקו באלבום הזה מעבר ללואו-פיי והנטיות הפולקיות שלהם לטובת הפקה הרבה יותר אלקטרונית ורוויית סינתים. “Sea Legs” היה אשכרה להיט ריקודים אייטיזי, עם תופים אלקטרוניים, מקצב היפ הופ, בייסליין עמוק והכל.

בזמן שהשינז למדו על ביטים ואלקטרוניקה, התקרב דיינג'ר מאוס לאינדי גיטרות. זה התחיל בשיתוף הפעולה שלו עם ספארקלהורס, באלבום "Dreamt for Light Years in the Belly of a Mountain" – שם עשה דיינג'ר מאוס ניסיון נורא להפוך את מארק לינקוס לשילוב בין רדיוהד לאייר - והמשיך עם הפרויקט המשותף להם ולבמאי דיויד לינץ', “Dark Night of the Soul”.

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
כה רגוע עד שהוא מרדים. עטיפת "Broken Bells"(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

גם מרסר התארח בפרויקט הזה, אבל החיבור בינו לבין דיינג'ר מאוס - שלבקשתו נקרא לו הפעם בשמו המולד, בריאן ברטון – התחיל עוד הרבה קודם. השניים הכירו לראשונה ב-2004 ודיברו על כך שיום אחד יעבדו ביחד. ארבע שנים מאוחר יותר מצא את עצמו מרסר באולפן של ברטון בלוס אנג'לס, כשהתוצאה היא להקה (כך הם אוהבים להתייחס לעצמם) ואלבום, ששניהם נושאים את השם Broken Bells.

האלבום מתחיל ב-"The High Road", שהבתים שלו מזכירים מאוד את השינז - ההבדל המרכזי הוא בסאונדים. לאורך האלבום יש נגיעות של פסיכדליה סיקסטיזית במעטפת של פופ עכשווי לצד אלקטרוניקה פשוטה, רגעים סימפוניים ועוד כהנה וכהנה. "Sailing to Nowhere" משלב אורגן עם גיטרות מלוכלכות ובסוף תזמורת שלמה כל כלי מיתר אמיתיים; "Mongrel Heart" מחתן סאונד של סינתים אייטיזיים עם המונד סיקסטיזי; "The Ghost Inside" מלא בסינתים אייטיזיים, שלכבודם שר מרסר בפלסטו
Fאנקי לא אופייני לו; וכל העסק מסתיים מצוין ב"The Mall and Misery", שלוקח את מרסר לראשונה לכיוון של Pאנק-Fאנק.

אין ספק שבריאן ברטון יודע לעבוד עם סאונדים מכל הסוגים, והטווח שהוא מכניס לאלבום הזה באמת מרשים. סאודנים אורגניים ומסונתזים, עכשוויים ורטרואיים, אופנתיים ושחוקים, צפויים ומפתיעים - כולם מתחברים יחדיו באופן בו כמעט ולא מבחינים בתפרים.

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
עושים את מה שהם עושים טוב מדי. Broken Bells(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

בדרך כלל סוג הסאונדים שעובדים איתם הם תולדה של חוקיות של ז'אנר, אבל פה אין שום חוקיות. ולמרות שבכל שניה במוזיקה של Broken Bells נעשו אינספור החלטות בעניין הסאונד, בלי להיאחז בקונבנציות, התוצאה נשמעת כל כך נעימה לאוזן שהמאזין בכלל לא מתבקש לתהות לפשר אותן החלטות. במקום להיות מעניינות, הן הופכות שקופות וחסרות משמעות. לשום צליל או כלי כבר אין קונטקסט או כוונה – ברטון הצליח לרדד את כולם לכדי שטיח שנעים ללכת עליו יחפים ותו לא.

בסך הכל מדובר באלבום יפה שמשלב טקסטים מסתוריים, שירה נעימה וכתיבה פופית ומלודית עם הפקה מלוטשת עשויה ביד אמן. הבעיה היחידה שלפעמים האלבום נעשה נעים ורגוע מדי, כמעט מרדים. האירוניה היא שברטון ומרסר עושים את מה שהם עושים טוב מדי ומשלימים אחד את השני בצורה מושלמת מדי. האמת היא שיצירת אמנות יכולה להרוויח הרבה חן וחיות מחובבנות או טעויות, אבל כאן פשוט אין כאלה.

Broken Bells", Broken Bells" (אן.אמ.סי יונייטד)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully