פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ראמין לשבת

      לא מתלהב מ"לבנון", לא מפחד מאירן ולא מחקה את "אווטאר" – ראיון עם הבמאי ראמין בהארני לרגל הקרנת בכורה טלוויזיונית של סרטו "Goodbye Solo"

      ראמין בהארני הוא כנראה המהמר הגדול ביותר של הקולנוע האמריקאי בעשור האחרון: בתעשייה שהקפידה מאז ומעולם להתרחק ככל האפשר מן המציאות, ואפילו הפלג העצמאי שלה מעדיף קומדיות רומנטיות על פני ריאליזם, הוא העז ליצור במהלך העשור הקודם סרטים עלילתיים שהזכירו את הקולנוע הרומני או האיראני במידת החספוס שלהם. אבל הפרויקט האמיץ באמת של הקולנוען יוצא הדופן הגיע בסוף השנה שעברה - "Plastic Bag", סרט קצר שהגיבורה שלו היא לא אחרת מאשר שקית פלסטיק.

      כמו בפרויקטים הקודמים של בהארני, גם הפעם ההימור השתלם: אף שאין בו מילה אחת, תפס "Plastic Bag" תאוצה במרחב הווירטואלי והפך לאחד מלהיטי הרשת הגדולים של התקופה. "פעם נוספת התחוור לי שאסור לעולם להקשיב למה שאומרים לך", אומר בהארני לוואלה! תרבות בראיון מיוחד לרגל הקרנת הבכורה הטלוויזיונית של סרטו העלילתי האחרון, "Goodbye Solo". "כל החברים שלי הזהירו אותי – 'השתגעת לגמרי, מי ירצה לראות סרט על שקית פלסטיק?' - אבל עובדה, אף שהסרט נמשך 18 דקות ולא חמש שניות, ואף שהוא לא מציג חתול שמנגן על פסנתר או אישה ערומה עם שדיים גדולים, הוא בכל זאת השיג מאות אלפי צפיות ביוטיוב".

      באופן פרדוקסלי, דווקא משום שלא הופץ בבתי הקולנוע, נרשם "Plastic Bag" כיצירה הפופולרית בקריירה של בהארני. אבל עוד קודם לכן זכה הבמאי, בן 35, למעמד של האליטה הקולנועית. שלושת הסרטים העלילתיים הארוכים שביים - "Man Push Cart", סיפורו של גבר ממוצא פקסיטני המרוויח את לחמו מגלגול עגלת אוכל ברחובות ניו יורק, "Chop Shop", סיפורם של ילדים היספניים העובדים במוסך לחלפי רכב, ו"Goodbye Solo", סיפורה של חברות בין מהגר סנגלי וקשיש יליד ארצות הברית - זכו בשלל פרסים, הוקרנו בפסטיבלים ברחבי העולם (כולל בישראל) ואף הובילו את רוג'ר איברט, מבקר הקולנוע החשוב בארצות הברית, להגדיר את בהארני כ"גדול הקולנוענים של העשור".

      ההוכחה הטובה ביותר לעוצמת מעמדו של היוצר בקולנוע האמריקאי היא שאפילו במאים מוכרים בהרבה ממנו חיקו אותו בלי בושה – "הסרט 'המתאבק' של דארן ארונופסקי, שהיה מועמד לשני אוסקרים, הוא בעצם העתקה אחד לאחד של 'Man Push Cart', רק שאצלו המקצוע של הגיבור אחר", מגלה בהארני. "ארונופסקי הצהיר בראיונות שהוא הושפע ממני, אבל אני חושב שההגדרות 'השפעה' ו'השראה' קצת קטנות על מה שהוא עשה. לא הגשתי תביעה ואני אפילו לא כועס עליו, אבל זה היה נחמד אם הוא היה טורח להרים לי טלפון לפני הצילומים ולספר לי שהוא מעבד מחדש את הסרט שלי".

      סיפורים כאלה לא שוברים את רוחך? בזמנו הכרזת על עצמך כאנטי-תזה לוודי אלן, אבל אם ממילא בסוף בא מישהו חזק יותר, גונב ממך ולוקח לך את רוב התהילה, אולי עדיף מלכתחילה לוותר על המקוריות? פשוט תעשה איזה קומדיה רומנטית סטייל "500 ימים עם סאמר" או "גרינברג".

      "אני לא מסוגל לראות עוד סרט על בחור שמתאהב בבחורה, ובטח שלא מסוגל לעשות סרט כזה. ברגע שהתחלתי לביים בתחילת העשור הקודם הצבתי לעצמי עיקרון אחד – להישאר כמה שיותר קרוב למציאות, והמציאות כרגע קשה מאוד. אמנם הקדנציה של אובמה שינתה כמה דברים לטובה, ואי אפשר לקחת ממנו את רפורמת הבריאות, אבל הפער בין העשירים לעניים רק הולך ומתרחב, גם בארצות הברית וגם בשאר העולם. כל עוד הפער הזה קיים, תהיה אי-נחת גדולה ברחובות, ואני לא אהיה מסוגל לעשות סרטים שלווים".

      Man Push Cart (imdb)
      "תנו לי את מסע הפרסום של 'אווטאר', וגם אני אצליח להביא לאולמות קהל כדי לראות סרטים על מהגרים קשי יום. מתוך "Man Push Cart" (צילום: IMDB)

      אבל גם בני המעמד הנמוך שאתה מציג בסרטיך מעדיפים בסופו של דבר לראות את "אווטאר" – שלוש הדרמות שלך זכו להערכה רבה בקרב אניני הטעם, אבל הן הכניסו יחדיו קצת יותר ממיליון דולר.

      "אני נתקל באמירות מסוג זה לא מעט, ויש בהן טעות בסיסית אחת – כולם לוקחים בחשבון שלג'יימס קמרון היה תקציב הפקה גבוה פי-400 מאשר שהיה לי, אבל שוכחים שהיה לו בנוסף תקציב שיווק גבוה עשרות מונים. תנו לי את מסע הפרסום של 'אווטאר', וגם אני אצליח להביא לאולמות קהל כדי לראות סרטים על מהגרים קשי יום. כך או כך, אני לא שוקע ברחמים עצמיים: נכון, קשה לי לגייס כסף ולא קל לי להחזיר את ההשקעה, אבל המצב שלי עדיין נוח בהרבה מאשר של קולנוענים שקדמו לי. אחרי הכל, רובר ברסון לא הצליח להשלים את הפרויקט האחרון שלו ואקירה קורסוואה ניסה להתאבד פעמיים – אז מה זה הבעיות שלי לעומת הצרות שהיו לשני אלה".

      אתה חושב שברסון וקורסוואה היו שמחים לראות את מה שקורה היום בתעשיית הקולנוע, ותהיה זו האמריקאית או העולמית, המסחרית או האמנותית?

      "סביר להניח שבדיוק כמוני, הם היו עושים פרצוף למראה הסרטים שמוצגים בבתי הקולנוע ובפסטיבלים. לטעמי, הבעיה העיקרית של העשייה הקולנועית כיום היא שאין בה די תעוזה, או שיש בה פירוש לא נכון של הביטוי הזה – בניגוד למה שנהוג לחשוב בימינו, תעוזה אמיתית לא מתבטאת בכך שאתה מציג סצנת אונס במשך עשר דקות. בעבר, זה היה אחרת: קח לדוגמה את 'ל'אוונטורה' של מיכאלאנג'לו אנטוניוני. הסרט הזה גרם לקהל בפסטיבל קאן 1960 להשליך כיסאות בזעם, והוא עשה זאת בלי טיפה של פרובוקציה, אבל עם טונה של חדשנות אמנותית".

      Goodbye Solo (imdb)
      "להראות אונס במשך עשר דקות זאת לא תעוזה אמיתית". מתוך "Goodbye Solo" (צילום: IMDB)

      התעוזה באה אצלך לידי ביטוי בבחירת הנושאים – בשלושת סרטיך אתה מציג בפנינו דמויות שהתרבות האמריקאית והחברה האמריקאית כלל לא מכירה בקיומם. מאיפה אתה שואב אותם?

      "כל החומרים מגיעים מהמציאות. את הרעיון ל'Goodbye Solo', למשל, קיבלתי כשהלכתי לשחק כדורגל בספורטק שבעיר הולדתי בצפון-קרוליינה. בין השחקנים היו מהגרים אפריקאים רבים, ורובם הרוויחו את לחמם כנהגי מונית. התחברתי עם אחד מהם, ונדהמתי לגלות את תנאי המחייה הקשים שלו – אפילו לא היה לו כסף לקנות את המונית שבה נסע וגם לא כל כלי רכב אחר, אז מחוץ לשעות העבודה הוא היה הולך ברגל או תופס טרמפים. בזמן הנסיעות עמו גיליתי גם דבר נוסף: בניגוד לניו יורק, שבה רוב הנוסעים במוניות משתייכים למעמד הגבוה, בערים במקומות כמו צפון קרוליינה מי שעושים זאת הם עניים שאין להם כסף לשלם ביטוח על האוטו, ובהם קשישים עריריים. בעקבות זאת הוספתי לתסריט את דמות הזקן הלבן שהנהג הסנגלי מפתח עמו קשר מיוחד".

      ההערכה הרבה שבה זכו "Goodbye Solo" ו"Plastic Bag" סייעה לבהארני לגייס תקציבים גדולים בהרבה מבעבר, ועתה הוא מתפנה לביים את הפרויקט המורכב בחייו – סרט שבניגוד לנהוג אצלו לא יתרחש בזמננו אלא במערב הפרוע אבל עדיין יישא את הדגל החברתי. "בגלל שאני עובד עם תקציב בסדר גודל שלא הכרתי", הוא מגלה, "אחרוג הפעם ממנהגי ולתפקידים הראשיים אלהק כוכבים. עם זאת, את תפקידי המשנה עדיין יאיישו שחקנים לא מקצועיים, כמיטב המסורת אצלי".

      יתרה מזאת, הודות לשבחים שהוא קוצר ברחבי העולם, מזדמן לבהארני לשבת בחברי שופטים של פסטיבלים יוקרתיים מסביב לגלובוס. בשנה שעברה, למשל, הוא שפט בתחרות סרטי הביכורים בפסטיבל ונציה, ובמסגרת זו הזדמן לו גם לבחון את "לבנון" של שמוליק מעוז. "האמת היא שזה הסרט הישראלי היחיד שראיתי בשנים האחרונות, פשוט בגלל שאין לי זמן לראות קולנוע מחוץ לשעות העבודה. יחסית לסרט ראשון היו בו דברים טובים, אבל לא מעבר לכך, ולכן גם לא נתתי לו את הפרס לעבודת ביכורים. עם זאת, מעוז קיבל דווקא את פרס אריה הזהב היוקרתי יותר, אז אני מניח שהבחירה שלי כבר לא כל כך מזיזה לו".

      נשיא אירן מחמוד אחמדיניג'ד מרכיב משקפי תלת מימד בביקור במרכז החלל האירני ליד טהרן, 4 בפברואר 2008. (רויטרס)
      "קשה לי להאמין שאיראן תפיל פצצה על משהו". אחמדיניג'ד מרכיב משקפיים מיוחדות, ככל הנראה לא לרגל סרט של בהארני (צילום: רויטרס)

      למרות הדומיננטיות של לבנון בקולנוע הישראלי העכשווי, המדינה שמטרידה כרגע יותר מכל את הקהל המקומי היא דווקא אירן. כמי שהוריו הגיעו לארצות הברית מאירן, וכמי שבילה שם כמה שנים בצעירותו, אתה סבור שהדאגה של העולם מפני אחמדינג'ד מוצדקת?

      "נראה לי שההיסטריה מוגזמת, וזאת משתי סיבות. קודם כל, אני משוכנע שיהיה שינוי במדינה. הצעירים מעוניינים בכך, וזה חייב לקרות בזמן הקרוב. הסיבה החשובה יותר היא שאיראן מעולם לא היתה מדינה תוקפנית. במשך כל השנים, תמיד תקפו אותה והיא לא תקפה איש, אז קשה לי להאמין שהיא תפיל פצצה על מישהו".

      "Goodbye Solo", היום (שבת), 24 באפריל, 22:00, yes 3