קורעים את הרצועה

המטרה של ערוץ הומור מחתרתי ונישתי היא אחת: להתפרע. לירות לכל הכיוונים, בלי לדפוק חשבון לנודניקים שמתקשרים להתלונן למועצת הרשות השנייה על כל חריגה במילימטר מגבולות הפוליטיקלי קורקט. האנשים האלה פשוט לא צופים בביפ, ואף תוכנית בתולדות הערוץ לא ניצלה זאת טוב יותר מאשר המפגן האנרכיסטי של "הרצועה".

זה קרה החל מהעונה השנייה, אחרי שאורי גוטליב החליף את טל ברמן והוציא מעצמו דברים שאפילו הוא לא ידע שמסתתרים בתוכו. בכלל, מרבית החברים הקבועים של הרצועה הגיעו בה לשיאים שספק אם יצליחו לשחזר: איפה יוכל יובל סמו לשחק דמות גאונית כמו גדול שחקני התיאטרון בישראל, גדעון להב? מה בדיוק עשתה נתי קלוגר מאז? והאם שגיב פרידמן הצליח להצחיק אתכם מחוץ לתחפושת הכלב? ההתעלות שלהם לא קשורה רק לכתיבה המושחזת של עוזי וייל ועמיתיו, אלא לכך שקומדיה אמיתית אפשר לעשות רק כשאין גבולות: רק כך סלים טועמה יכול להתפוצץ באולפן עם חגורת נפץ, הנאצים יכולים להרוג את כולם בפרק האחרון והנפיחה של הטייס בעל הרקטום הבעייתי עוזיהו "צ'צ'יק" פרוכטר נשמעת באיחור של כמה דקות, בסאטירה מבריקה על תירוצי חיל האוויר לאחר ההפצצה בכפר כנא. "הרצועה" היתה כל כך משולחת רסן, שספק אם היא היתה שורדת באווירה הציבורית הנוכחית אפילו בערוץ נישה. סביר להניח שהחבר'ה מ"אם תרצו" היו נתקלים בה במקרה, ומדביקים לכלב קרניים.

(אודי הירש)

התהליך שעובר בשנים האחרונות על אייל קיציס וטל פרידמן ב"ארץ נהדרת" מזכיר קצת מה שקורה לכוכביה של קבוצה מליגה נמוכה שמובילים אותה לליגת העל: הם נאלצים להסתגל למעמדם כחלק ממכונה משומנת ולא להיות בהכרח אלה שמובילים אותה. קיציס המעונב והכמעט ממלכתי בסך הכל מנווט את הטאלנטים שסביבו, בעוד פרידמן נסוג לאחור בזמן שאסי כהן לוקח את התפקידים המשמעותיים יותר. קל לשכוח שעל הדינמיקה בין הרוגע הקיציסי לטירוף של פרידמן נבנתה התוכנית מלכתחילה.

בשתי האפיזודות שלהם בביפ היתה להם הזדמנות להפגין את כל הרפרטואר המטורלל שלהם (אף כי לטעמי לשיאם האמיתי הם הגיעו עוד קודם לכן, ב"חלומות בהקיציס" בערוץ 2), כשקיציס מוכיח ב"לגעת באוכל" החולנית שהוא גם יודע לשחק ולהשתטות בעצמו, ולא לסמוך רק על הסיידקיק. הנקודה המרעננת בוורסיה המוקדמת היא שהם הוכיחו שאפשר להצחיק כמעט בלי להתייחס לאידיאולוגיה, אלא אם כן אתם מתייחסים לשיבוצו של אלוהים כדמות קבועה ב"החטא ועונשו" כאמירה פוליטית. אלוהים גם אחראי לזה שהצופים הנזעמים הורידו את "החטא ועונשו" מערוץ 2. טוב, זה הרי לא חדש שהיושב במרומים אחראי לכל הצרות במזרח התיכון.

(אודי הירש)

דורון צור וירון ניסקי הכירו בסיירת המטכ"ל של עובדי הרס"ר - יחידת הטקסים של צה"ל. לא ברור מה בדיוק עשו להם שם, אולם מה שבטוח הוא שהשניים השתחררו זועמים. כמו המעדן הצה"לי המשובח של תפוחי אדמה בצבע צהוב זרחני, כך התבשלה הנקמה של השניים: לאט ועם הרבה רעל, ובמרץ 2004, כשעלה לאוויר הפרומו שבישר על סדרת אנימציה חדשה "שתעשה לצבא מה שהצבא עשה לנו", היו כנראה לא מעט נגדים בקריה שתפסו את הראש. השניים יצרו יחד עם אסף הראל את אחת מתוכניות הסאטירה היותר טובות של העשור האחרון ולא חששו לחסל על הדרך לא מעט פרות קדושות. הסדרה לא המשיכה לעונה שנייה, צור וניסקי הפכו לשניים מהכותבים היותר מבריקים בתעשייה, הראל הפך לטאלנט ושוקרון הרס"ר השתחרר סוף סוף מהצבא ומנהל עכשיו ביד רמה את סניף הליכוד באור עקיבא.

(אייל דץ)

תוכניות כמו "שי ודרור" הן מלכתחילה הסיבה לקיומו של ערוץ נישה כמו ביפ. בעידן שבו הערוצים המסחריים נעים בין תוכן שיווקי לסתם תוכן מחורבן, היכולת של שני סאטיריקנים להתעלל במציאות הישראלית, תוך שהם משכללים בכל פעם את אמנות הבעיטה בבטן של הממסד היא למעשה סיבה להקים ערוץ – וסביב תוכנית שכזו אפשר לבנות אותו. כי את "חברים" ו"סיינפלד" כולם יכולים לקנות בסינדיקציה, לראות שוב ושוב וללגלג על דלות החומר בישראל. לעומת זאת, לעשות שיחת טלפון מפתיעה לראש מנגנון בחמאס זה עניין לאנשים שמאמינים בעבודה שלהם. היו ימים שערוץ ביפ בהחלט היה כזה.

(עינב שיף)

כדי להבין כמה כיפית היתה "דאבל דייט" צריך רק לצפות ב"עונת החתונות", הגלגול המחודש והלא מספק שלה. עם כל הכבוד לשגעת החתונות הישראלית, הרי שאין סיטואציה מביכה, משפילה ומשעשעת יותר - למתבונן הבלתי תלוי מהצד, כמובן - מפגישות עיוורות. תחשבו כמה איומה היתה זו שלכם, ועכשיו תצרפו אליה מצלמות וקטעי הקישור המיזנתרופיים של דנה מודן ורועי לוי.

כשמדובר בזוגות שהפרסום טורד את מנוחתם הרבה יותר ממציאת מאהבה, הסצינות האקסהיביציונסטיות המופרכות ביותר שהעלתם על דעתכם הופכות לפתע למתבקשות. אחת הזכורות ביותר מהן התרחשה במהלך דייט שהפך למפגן משחקי כוחות סאדו-מזוכיסטיים במועדון הדאנג'ן, כשבשיאו הגבר האומלל מצא עצמו על ארבע כשזוגתו הענוגה מכה בו בשוט וקוראת לו "סמרטוטה" (פרק שהפך לקאלט בקרב קהילות מסוימות). בועות הפופ-אפ, שאותן כתבו מודן ולוי יחד עם שרון קנטור באכזריות בלתי מתפשרת, הבהירו לכולנו שאין דרך טובה יותר להרים את מצב רוח ולהרגיש טוב עם עצמך מאשר לשבת בסלון ולצחוק על אומללים אחרים, בעיקר כאלה שחושבים שלצאת לפגישות עיוורות מול מצלמות זה יופי של רעיון.

ולסיום – רק תודה קטנה למערכת "דאבל דייט" על הקטע בלינק למטה.

(ליה פן)

המאסטרו הוא טראש ישראלי במיטבו, כלומר מאוד טראשי וגם מאוד ישראלי. אין כאן קומדיה מתוחכמת עם תסריט מושחז, מלוטש ועמוס שנינויות, סיטואציות קומיות ואינטרטקסטואליות; גם לא יצירה דוקומנטרית פתלתלה החושפת את גיבורה על כל רבדיו, עומקו, חולשותיו ומאווייו בסגנון ורנר הרצוג, אלא באשפה הטלוויזיונית הכי קורעת שנראתה בערוץ כלשהו מחוץ לאיטליה.

הסדרה, שתיעדה את חייו הזוהרים והגרוטסקיים של צביקה פיק – הזמר, האגו והפאייטים - הביאה למסך דמות מפונקת, תלותית, אינפנטילית ומשעשעת שדחיית סיפוקים היא ממנה והלאה. הרבה לפני שאובססיית הסלבס עם ערוץ הבידור או "פעם בחיים" חדרו לחיינו, משפטים כמו "שירה, אני רוצה לשתות", "שירה, מה יש לאכול?" ו"שירה, בא לי קרטיב" הפכו למטבעות לשון; היחסים המשונים שפיק מנהל עם בנותיו, זוגתו, אמו (ז"ל) וגרושתו - עמה הוא מתקשר וממשיך לכתוב שירים אך ורק דרך מכשיר פקס – היו לנושאי שיחות סלון הכרחיים; והנרקיסיזם והעגה המאסטרואית הייחודית גרמו לסכנת התמכרות. עד כמה חד פעמית היא "המאסטרו"? אתם מוזמנים לשאול את שימי תבורי.

(ליה פן)