אין כמו יפו בכלולות

על אף שהיא בדרך כלל נחשדת בטפילות, עושק והתנשאות, מחווה אמנותית היא למעשה אקט של נדיבות, הוקרה והכרה. כזה הוא "כלת הים", סרטה השני של קרן ידעיה (קדם לו "אור") – מחווה לסרט הערבי שחיכיתם לו כל יום שישי בחמש בערב כשהיה לכם רק את הערוץ הראשון.

בביטוי "סרט ערבי" יש כמובן הכללה בעייתית. מדובר בעיקר בסרטי המלודרמה המצריים שנועדו – לא ממש בשונה מהטרגדיות היווניות – להביא את הצופים לכדי קתרזיס רגשי ובכי משחרר. וב"כלת הים" לשה ידעיה בדיוק את החומרים המיתולוגיים שמהן עשויות הטרגדיות הגדולות, תוכך כדי שהיא מערבת זה בזה מוטיבים מ"אנטיגונה", "מדיאה", "רומאו ויוליה" ושלל יצירות קאנוניות אחרות.

מטבעם הגרעיני והבסיסי של הסיפורים הללו, הצופים בעצם מכירים את העלילה, מצפים לה, ומתמסרים לליטוף הפסיכולוגי והרגשי שהם מייצרים. אלא שב"כלת הים" הם זוכים פחות לעיסוי בלוטות הרגש ויותר לחוויה קולנועית אסתטית.

עלילת הסרט מתרחשת במוסך יפואי השייך לראובן וולף (מוני מושונוב). במוסך עובדים מלי (דאנה איבגי), בתו בת ה-20; מאיר (רועי אסף), בנו הזועם שמתנייד בין הציפיות לרשת את העסק המשפחתי לבין תחושת חדלות אישים; תאופיק (מחמוד שלבי), צעיר ערבי יפואי, שקט וכריזמטי, שעובד במוסך לצד חסן (חוסיין מחג'נה), אביו הכנוע. אליהם מתווספת דמותה של אוסי (רונית אלקבץ), אם המשפחה בעלת גינוני הדיווה הגדולה מהחיים שמתרוצצת בבית על עקבי סטילטו.

מלי ותאופיק מנהלים רומן סודי מתחת לאפם של כל בני המשפחה, וכאשר היא מגלה שהיא בהריון הם מחליטים לברוח ולהתחתן. התוכניות, כמו בכל סרט ערבי קונבנציונאלי, משתבשות באופן נוראי כאשר בבוקר הטיסה המתוכננת נקלעים תאופיק ומאיר לקטטה שבעקבותיה ברור לכל צופה שהוא נמצא בעיצומו של סיפור "רומיאו ויוליה" שלא יכול להסתיים בטוב.

הניסיון של ידעיה לייצר מחווה מסוגננת ומשוכללת לסרט הערבי מביא לתוצאה מעניינת, אם כי לעתים מתסכלת בשל המודעות היתרה שלה למושא המחווה, מודעות שהופכת אותה לזהירה ומחושבת. כך, ב"כלת הים" אין את הדרמות משולחות הרסן ומרסקות הלב שיש בסרטים מצריים וטורקיים. ממש ברגע בו אנו עומדים בפתחו של מפנה דרמטי עמוס רגשות, ידעיה מטילה את הסרט שלה לקערת מי קרח ומצננת את התחושות לפני שהן מתפתחות. במקום סצינות קינה ותלישת שיער, ב"כלת הים" תמצאו הרבה ארוחות ערב של ביצה, סלט ומשפטים לאקוניים.

העיסוק הזה ביומיומי מהווה כוח עצום עבור סרט וסימן לתסריטאי שבטוח בעצמו. אלא שב"כלת הים", על כל החומרים הגעשיים שבו, הטיפול הכירורגי הקר הוא מוצלח כשבוחנים כל מקרה ומקרה לגופו אך ריבוי הרגעים המטופלים כך מעורר את הרושם שבסופו של דבר מדובר באסתטיקה לשם האסתטיקה בלבד.

יפו של "כלת הים" היא איזור נפשי ופיזי מפורז, שהמפגשים בין תושביו רוטטים מיצרים, סערות עבר, גזענות ואלימות. השם הפומפוזי והאירוני של הסרט ממקד את תשומת הלב במתח הקיים בין הציפיות והתקוות של הדמויות לגבי עצמן לבין המימוש החלקי, אם לא ההופכי, שלהן. כך לא רק שיפו היפה-מכוערת זוכה לכבוד המפוקפק שטמון בשם השאפתני. גם מלי (מלכה) היא צעירה מושתקת ומופנמת שמיטלטלת בין כוחות גדולים ממנה מבלי למלוך על חייה בעצמה. ותאופיק (שמשמעות שמו היא מזל טוב) – איתרע מזלו להיוולד ערבי פלסטיני ולהיקלע למקום הלא נכון בזמן הלא נכון.


האווירה הכבושה והמאופקת הזו באה לידי ביטוי משחקי בעיקר בדמויותיהם של השניים האחרונים. דאנה איבגי נפלאה ממש. מיעוט הטקסט שלה וריבוי הקלוז-אפים מאפשרים לה לצאת במיטבה כשחקנית אינטליגנטית שמודעת לעוצמה השקטה שיש לה. ואילו מחמוד שלבי מחמיץ את הלב בפגיעות וברגישות שלו ומייצר דמות מעניינת שמעוררת רצון לדעת עליה עוד הרבה יותר. חבל שהיא לא טופלה מעבר לפני השטח שלה.


מפתה לומר לסיכום ש"כלת הים" הוא הסיפור של יפו, של ישראל ופלסטין, על כל השרירותיות ואי ההבנות שבחיים הכן-לא משותפים ביניהן, ועל השטחים המבלבלים שבהם בכל זאת נרקמים סיפורים לא שגרתיים. מפתה, אבל אולי לא נכון. שכן נדמה שבסופו של עניין הכוונה, כמו גם התוצאה, של ידעיה היתה לבחון מחדש, בכבוד ובחיבה, את הסרטים המקוריים שעליהם מבוסס הסרט. כך או כך, גם אם לא מדובר בסרט נטול פגמים הוא עדיין, כמכלול, בהחלט ראוי לצפייה. ידעיה ממצבת בו את עצמה כיוצרת מעניינת ויוצאת דופן בנוף הקולנוע הישראלי, בעלת ביטחון ותנופה אמנותית, ומסקרן לראות לאן עוד תבחר לקחת את כל אלו.