ערוץ הפלופ?

במהלך הסדרה התיעודית "האזרח קופטש", שעוקבת אחר הניסיון של גיל קופטש לרוץ לכנסת בראשות עלה ירוק ועלתה אתמול (שבת) בערוץ ביפ, מספר יו"ר המפלגה הקיקיונית על הסתירה המהותית שטמונה בנפשו של קומיקאי שנדרש להיות פוליטיקאי. אלא שככל שעובר הזמן, מתברר כי קופטש הוא לא זה ולא זה. המפלגה, שבתחילת דרכה היוותה סוג של אלטרנטיבה מרעננת במפת הפוליטיקה הישראלית, כשלה והפכה לבדיחה. כשהיא הופקדה בידיו של קופטש, הבדיחה כבר היתה רחוקה מלהצחיק. עכשיו, גם התיעוד של האירועים רחוק מלשעשע, וכשהמצלמה מתמקדת דקות ארוכות (מדי) בפניו נטולות הכריזמה של קופטש, זה אף מעייף ומייגע כמו פניה האפרוריים של כנסת ישראל ברגעיה הקשים ביותר. לא נותר אלא לרחם על רבבות האנשים שבזבזו את זכותם להצביע ובחרו דווקא בעלה ירוק, במיוחד כשעכשיו מתברר כי כל מה שעמד מאחורי הקמפיין היה שאיפה צינית לתוכנית טלוויזיה קטנה ומגוחכת בערוץ הצחוק.

קופטש גם עושה שם רע לסטלנים. מי שבתחילת דרכו נתפס כרהוט ומבריק, מתברר עם הזמן כעילג ומבולבל. כפי שאמרו חכמינו, אין סמים קלים. הוא מתקשה לשמור על ריכוז, סובל מתנודות קיצוניות במצבי הרוח, ומתאפיין בעיקר באדישות, בייאוש ובחוסר מוטיבציה. בשני הפרקים הראשונים של התוכנית הוא מנסה לעצב אג'נדה למפלגה, וכושל. בהתחלה נדמה שזה רק אנחנו, אך בהמשך מתברר שגם קופטש עצמו לא באמת יודע מה הוא רוצה. יועציו מרימים ידיים, מקימי המפלגה המקורית נטשו אותו בייאוש, ועם הזמן מתברר שהאג'נדה היחידה היא למשוך תשומת לב ולהישאר בתודעה. לפי אחוזי ההצבעה (ובטוחני שגם הרייטינג), האג'נדה כשלה.

יש ערך לתיעוד קמפיינים פוליטיים, אין ספק. לקטנוניות של הפוליטיקה, בשילוב עם דמויות הזויות וטיפוסים מפוקפקים, יש פוטנציאל ליצור חומרים טלוויזיוניים מצמררים, אך "האזרח קופטש" מפספסת גם אותם. הרגע המשמעותי היחיד שתועד היה כשאוהד שם-טוב, ממייסדי "עלה ירוק" המקורית, חטף נגיחה לפרצוף משלומי סנדק (מספר 2 ברשימה של קופטש) – מהלך פסיכי שפיצל את השורות במפלגה וייסד את אחד השעטנזים הכי חולניים בתולדות הפוליטיקה הישראלית: מפלגת בוגרי עלה ירוק וניצולי השואה. כל שאר הסדרה מתעדת, משום מה, רק את הצדדים האפורים של התחום: שיחות ריקניות, תכנים רדודים, אנשים מגלומנים.

רק לפרקים, אחרי שמתרגלים לקולו המונוטוני של קופטש ולפרצופו האדיש, ניתן לזהות הבלחות של הברקות אינטליגנטיות. ברגעים הנדירים האלה הוא שוב חוזר להיות הקופטש השנון והמתוחכם, זה שבעבר נחשב להבטחה, אך הרגעים האלה חולפים כלא היו ונבלעים בים של שיממון. אם מטרתו של קופטש היתה להגחיך את הפוליטיקה ולהציג אותה במערומיה במסמך סאטירי וציני, הרי שהוא כשל. אם מטרתו הייתה להגחיך את פועלו שלו, הרי שהוא עמד במשימה בהצלחה. לפי מבטו המזוגג ומסריו המבולבלים, ספק אם הוא עצמו זוכר בכלל מה הייתה מטרתו הראשונית.

טלוויזיה בינונית היא תמיד לא נעימה לצפייה, אך כשמדובר בקומדיות לא מוצלחות, המבוכה גדולה עוד יותר. אין דבר עצוב יותר מניסיונות כושלים להצחיק, אין דבר מדכדך יותר מפרצופים קפואים כתגובה לבדיחות רעות. בצער רב התברר כי גם "בובי ואני", הסדרה השנייה שעלתה אמש בביפ, מצטרפת לרשימה די ארוכה של פלופים מבית היוצר של ערוץ הצחוק.

אם מקופטש התקוות מלכתחילה היו מינימליות, הרי שמיובל שגב, שידע בעבר ליצור הומור שונה וקול ייחודי (למרות ההצלחה המוגבלת של "רנו פסקאל"), הציפייה היתה למעט יותר. גודל האכזבה כגודל הפוטנציאל: הקאסט די מרשים (גל זייד, מיקי קם, עידו מוסרי), האכסניה ראויה, וגם בבסיס העלילתי – בלש פרטי שמתמודד עם קול פנימי בדמותו של חבר דמיוני מופרע – טמונות אפשרויות בלתי מוגבלות.

אבל משהו שם לא עובד. נדמה שהפספוס העיקרי הוא דווקא דמותו של בובי , האלטר אגו של הגיבור (בגילומו של השותף של שגב ליצירת הסדרה, רועי עידן), שאמור להיות מטורף וחסר מעצורים אך בעיקר מתגלה כמרגיז. אמנם זוהי המהות של אלטר אגו – לבטא תסכולים וזעמים ולנהוג באימפולסיביות – אך בובי הצעקן הוא חסר חן או קסם, והנוכחות שלו כופה על שגב מעין קיפאון, סוחטת ממנו את האנושיות ויוצרת דמות פאסיבית ולא אמינה.

פה לא מסתיימות הבעיות. גם שאר הדמויות נוטות לקלישאות (האמא הרוחניקית, החבר השיפוצניק), הבימוי לא פעם פשטני וצפוי, ובסצינות רבות מדי התחושה היא שמדובר בהפקה צנועה במיוחד, שנעשתה בחיפזון שמאפיין לא מעט יצירות בביפ. אין ספק, יש לחזק את ידי הערוץ, שבעשר שנות קיומו האמין ביוצרים המקומיים, תמך בהם ואף נהנה מלא מעט הברקות, אך "בובי ואני" ו"האזרח קופטש" מזכירים כי גם אם העם צמא לתוכניות מקור, יש גבול למספר הקסמים והנסים שניתן להפיק עם רעיונאות טובה ותקציבים מינימליים.