אי אפשר שלא להתאהב בדולפינים. יש משהו משובב בהתנהלותם הקופצנית ובפרצופם החייכני של היונקים האינטליגנטיים הללו, שמעניק להם הילה אופטימית והופך אותם ליצורים מלאי חיים. אין ילד שלא נשבה בקסמיהם, ולא צריך להיות אקטיביסט קיצוני כדי לחוש זעם וחמלה כלפי הציד האכזרי שלהם. הסרט "הלגונה הסודית", שמתעד את ציד הדולפינים ביפן וישודר הערב (שני) ב-yes דוקו, מצליח לטלטל כל אדם בעל מידת רחמים מינימלית.
הסרט חושף את המציאות המטרידה בעיר החוף היפנית טאיג'י, שהפכה לספקית הדולפינים המרכזית בעולם לפארקי מים. קשה להישאר אדיש למראה התמונות של אלפי דולפינים עדינים וחביבים שעוברים מדי חודש ספטמבר אל מול חופי העיר, כשהדייגים המקומיים מכוונים אותם לעבר החוף תוך שימוש בשיטות אכזריות. הם לוכדים אותם בקור רוח מקומם, ומציעים את הנבחרים מביניהם למכירה לפארקי מים מכל העולם כחלק מתעשייה שמגלגלת מיליוני דולרים. שאר הדולפינים נלקחים ללגונה סודית, נטבחים ונשחטים ובשרם נסחר למאכל אדם.
ניתן להבין מדוע אמריקה הרגשנית העניקה ל"הלגונה הסודית" ("The Cove", בלעז) את פרס הסרט התיעודי בטקס האוסקר האחרון. יש בו שילוב מהפנט של אלמנטים רגשיים עם תיעוד מקצועי של האירועים, על אף הנטייה האופיינית לצדקנות. הסרט, שבוים במיומנות מרשימה על ידי לואיס סיהויס, משלב גם מידע נרחב (אם כי לפעמים מניפולטיבי, כנהוג בסרטי תעודה מהז'אנר האידיאולוגי), וגם מוטיבים של סרטי ריגול.
"הלגונה הסודית" מורכב ברובו בנעשה מאחורי הקלעים, במייקינג אוף של הסרט, שכולל את מאמציה של ההפקה לתעד את המתרחש למרות הניסיונות של המשטרה המקומית להצר את צעדיהם. בזמן שהם זוכים ליחס עוין מצד האוכלוסייה המקומית ונתונים למעקב נוקשה של נציגי החוק היפניים, הם נאלצים לשתול מצלמות נסתרות במבצעים מורכבים, להציב רמקולים חבויים תוך חציית גדרות תיל, להתקין ציוד משוכלל תוך צלילה מקצועית למעמקי הלגונה, וכל זאת תחת חשש אמיתי להיאסר. המציאות הזו מעוטרת גם באפקטים: הדם הזורם מזכיר סרטי אימה, הפסקול מזכיר סרטי מתח, הגאדג'טים מזכירים סרטי פעולה, ורק התמונות המטלטלות מזכירות שמדובר במציאות. אך ככל שהסרט מתקדם, התחושה היא שהמציאות מוצגת בסלקטיביות לא הוגנת.
כל פעולות הריגול הללו יוצרות את הרושם שלא מדובר בפורעי חוק, כי אם בלוחמי צדק שמסכנים את עצמם למען חשיפת האמת. המניפולציה גוברת כשהיפנים מוצגים לא רק כאויב האכזר, אלא גם כבורים. אין להם מושג למתחולל מתחת לאפם, הם לא מודעים לנזקים הרפואיים שטמונים באכילת בשר הדולפינים, וכל מאוויהם כביכול נתונים להסתרת האמת. הטענה כאילו מדובר במסורת מקומית או כחלק מתרבות ארוכה נדחית בתוקף על ידי יוצרי הסרט. אט אט הגישה מתבררת כפטרונית. ההתנשאות התרבותית של האמריקאים אינה מוכנה לקבל קודים אחרים.
אך במה מותרים הדולפינים משאר החיות? במה הם שונים מפרות, חזירים, כבשים ושאר הקורבנות המוכרים של תעשיית המזון האמריקאית? האם העובדה שבארה"ב נשחטים מדי יום מיליוני תרנגולים היא פחות מזעזעת מההרג של 23 אלף דולפינים ביפן? האם החיוך הטבעי שמעטר את פרצופם של הדולפינים הופך את הריגתם לחמורה יותר? האם זו התנהלותם השובבה והקופצנית שהופכת את המעשה לאכזרי יותר? האם ניתן להסיק מהסרט שכל עוד מדובר בחיה אינטליגנטית ומודעת לעצמה מדובר בעוול מוסרי, ואילו כשמדובר בחיה פרימיטיבית ונטולת חן הטבח הוא לגיטימי?
גם אם המראות מזעזעים ומטלטלים, אכזריים ורצחניים, הם לא שונים בהרבה מהנעשה בכל חוות בקר ממוצעת בארה"ב. הרי אם בהודו היו מציגים את היחס המערבי לפרות ולעגלים, הזעזוע היה לא פחות גדול. יש גם משהו מקומם באופן הצגת הדייגים היפנים, שמשוחחים על ענייני דיומא לצד נהרות הדם לצדם, במעין ניסיון להמחיש את הבנאליות של הרוע, אך אני בספק אם במשחטות בטקסס העובדים המיוסרים מדברים על מהות הסבל. גם הטענה כאילו בשר הדולפין מסוכן לאכילה בגלל הימצאות כמויות גדולות של כספית אינה משכנעת. ספק אם הוא מסוכן יותר מהמוטציות הגנטיות שמכונות עוף המוגשות בקנטאקי פרייד צ'יקן. גם ההאשמות לשחיתות של הממשל היפני על רקע אינטרסים כלכליים נראות פתטיות כשהן מוצגות על ידי אזרחי ארה"ב.
באופן אישי עליי להודות כי אני לא צמחוני. אומנם סביר להניח כי לעולם אוכל בשר דולפין, אך רק בגלל שיקולי טעם ותרבות. למרות זאת, אני כן מכור לאכילת קציצת בשר בלחמניה, מתמוגג מטעמן של צלעות של כבשה, ולא פעם אף נוהג לקחת חזה של תרנגול, לעטוף אותו בפירורי לחם, לטגן אותו בשמן עמוק ולדחוף אותו לפיתה עם טחינה.
כמו כן אני חוטא באכילת דגים, לפעמים גם ללא בישול מוקדם, במיוחד לצד אצות ואורז. אני לא גאה בזה, ובהחלט מודע לעוול המוסרי, אך לעולם לא אעז לבקר יפנים שנוהגים לאכול בשר דולפין. בסופו של דבר, אם "הלגונה הסודית" מתעדת איזושהי תופעה מקוממת ואכזרית, זו בעיקר הצביעות המערבית.