מלחמה על הבית

לפחות על הצג של האייפון זה נראה אחלה רעיון, מהסוג של איך לעזאזל לא חשבו על זה קודם ואיפה נרשמים. קוראים לזה פורסקוור וזו רשת חברתית מבוססת מיקום. היא תספר לכל מי שרק ירצה לדעת איפה אתם ומה אתם עושים, ואולי אפילו תהפוך אתכם לראש העיר של מקומות שאתם מרבים לחרוש עליהם.

אז נכון, בהנחה שאתם לא אורי בלאו או סלמן רושדי אין לכם מה לחשוש שכל העולם ואשתו יידעו איפה אתם שותים את הקפה שלכם (שלא לדבר על כך שמדובר באחלה דרך להתחמק מאקסיות), אבל בפועל נראה כי מדובר בעוד דרך מתוחכמת של המפרסמים לעשות כסף מהאגו השברירי שלכם, אותו אגו שרק מתחנן לספר לכולם כי אתם יושבים במסעדה הכי טרנדית בעיר בזמן שהם משתזפים מהפלורסנטים במשרד.

"אתה רוצה להראות שאתה יושב במסעדה יקרה או מתחיל לשתות כבר בצהריים או שאתה יוצא עד מאוחר", סיפר בחור חמוד בכתבה על פורסקוור, ששודרה אתמול בחדשות ערוץ 2. בכך הוא חשף את מה שכולנו יודעים עמוק בפנים אבל מעדיפים להדחיק. פורסקוור, כמו טוויטר ופייסבוק, הוא עוד סממן לכך שהדיווח החליף את החוויה עצמה. הצורך לעדכן איפה הייתי ומה עשיתי צמח לממדים כה מפלצתיים שאתה כבר לא בטוח מה נשאר מהבילוי הישן והטוב, נניח סתם לשתות קפה או ללכת לים בלי לשתף את האנושות כולה. ובמילים אחרות: עץ נפל ביער ואף אחד לא צייץ על כך, האם הדבר באמת קרה?

אם כל זה היה נשאר ברמת משחקי האגו עוד היינו יכולים להעלים עין. הבעיה היא שבזמן שאתם רוצים סתם ליהנות, או לפחות להתרברב בכך שאתם נהנים, יכול להיות שמישהו כבר חושב איך לעשות עליכם קופה. פורסקוור עוד עלולה לדאוג שהפרסומות ירדפו אחריכם עד הפאב השכונתי ויהפכו את המודעות המעצבנות בצד הימני של דף הפייסבוק שלכם למשחק ילדים. אגב, למי שמתעניין, אני נמצא כרגע בבית וואלה! משתזף מהפלורסנטים במשרד.

יש לי בערך 300 מילה להסביר למה פורסקוור זה אחלה, אז לא אשחית אותן על הסברים מורכבים (ערים חכמות, מאגרי מידע אורבניים) ולא אתאמץ להפנות אתכם למקורות נוספים (כדאי שתקראו את "סנואו קראש" של ניל סטיבנסון).

אומר רק שפורסקוור הוא משחק לוקאליזציה, שאותו משחקים על גבי טלפונים ניידים (יש גם אתר רשמי). העיר היא לוח המשחק והשחקנים הם המשתמשים. צריך לפתוח פרופיל ולהתקין על הטלפון אפליקציה, ומכאן העסק הופך פשוט למדי: יוצאים למקומות, עושים צ'ק אין, אוספים נקודות (וצ'ופרים אחרים), ועם מספיק מהן גם הופכים לראש עיר ואז רצים להשוויץ בטוויטר. ראשי עיר של מקומות המשתתפים בחגיגה מתוגמלים בשעה שהם חוזרים אליהם (למשל, בקינוח על חשבון הבית, אבל לא רק).

אלא שפורסקוור, בדיוק כמו המתחרה הגדולה שלה, "Gowalla" - חברה שעלולה להיתקל בקשיים מיתוגיים בארץ, אבל ניצחה בקרב משחקי הלוקאליזציה של פסטיבל SXSW באוסטין, טקסס - היא הרבה יותר מזה.

פורסקוור ממפה את העיר מלמטה, מהאנשים שמבלים, חיים וגם נלחמים בה (בינם לבין עצמם) על טריטוריות. תכלס - אם תחשבו על זה לרגע - כך היה תמיד. מקומות בילוי מזוהים עם חבורות מסוימות ונותני שירות קמים ונופלים על דעת הקהל שמבקר בהן. בזמנים שבהם פוסט בפייסבוק שווה יותר מכל מדריכי הברים המודפסים יחד, תעשו לבד את החושבים.

אני מניחה שמתנגדי המשחק ינפנפו בסיסמאות כמו "פרטיות", "אובדן זהות" ו"לא רוצה לדעת איפה כל אחד מהאנשים שאני מכיר בעיר נמצא". למה? כי הם עושים חיים משוגעים בזמן שאתם עדין בעבודה? סימן שהגיע הזמן לשקול הסבה מקצועית (הבנתי שנחמה וחצי מחפשים אחראי משמרת).

בעידן הרשתות החברתיות, הפרטיות נתונה לגמרי לשיקול דעת המשתמשים. לא מתאים לכם להיות פה? אתם ממש לא חייבים, אבל כשתחוו אפיזודת "הקיץ של אביה" ביום הולדתכם הבא, אל תבואו אלינו בטענות.

חוץ מזה, פורסקוור כבר מקבלת פיתוחי צד ג' (והיא בעצמה מתלבשת על הצמתים החברתיים של טוויטר ופייסבוק), ומשחקי המשך כמו "קינג פין" מתחילים לחלחל לקהילת המשתמשים. מה זה קינג פין? די פשוט - משחק נוסף שמתנהל במציאות כפי שהיא מוצגת בפורסקוור, שבו ראשי העיר הם "בוסים" וצבירת נקודות מאפשרת הזמנת חיסול שלהם (זאת בהנחה שגם הם משחקים). כיף? בטח שכיף. הרשימה השחורה שלי כבר ממוסמרת לדלת.