ליגה ג' תחתית

עוד לא מורק האבק מגולגולת הזהב של האוסקר שהוגש לסם מנדז על "אמריקן ביוטי", וכבר יוצאים מתוך ביבי העיירה כל עכברושי ה"מדובר באמריקן ביוטי החדש". נו מילא, לפחות הם לא קוראים לעצמם "'האגם המוזהב' – דור ההמשך". ולא שלא נהניתי עד מאוד מהביוטי האמריקאי בשעתו, אלא שכל אופנת הרכיבה על גלים שמישהו אחר הרים סרה וחמוצה בעיניי. נפלאות דרכי הטרנדים, ועד שלא יכתירני מישהו בתואר "ניסן שור המתעדכן מדי פעם", לא אדע טיבה של שמחת עניים בחלקם, כשהם ספונים לצלחתו של העשיר.

"החיים כבית", סרטו של אירווין וינקלר, אינו סרט כה גרוע כפי שעלול להשתמע מהפתיחה. הוא סתם סרט בינוני. הליכתו שבי אחר הילת ה"אמריקן ביוטי" הופכת אותו לדל ומדולדל, בעיקר בהתחשב בהשוואה הבלתי נמנעת: באחד מופיע קווין ספייסי באחד מרגעי התעלותו הקולנועית, ובאחר קווין קליין, צומת "סילברדו" פינת הסרט ההוא עם וונדה והדג וג'ימי לי קרטיס. באחד מופיעה אנט בנינג, סקלרוטית ומושכת בפריג'ידיותה, ובאחר כריסטין סקוט תומס, שעדיין סוחבת על גבה את זכרונות הפצוע האנגלי וצילה הענק של ג'ולייט בינוש על הסט. סם מנדז על התסריט והבימוי טוב לאין ערוך ממרק אנדרוז וארווין וינקלר בגירסת הפאתוס הבנאלי.

כאן בערך נגמרת ההשוואה, מכיוון שלמעט תימת העל של "חיי מעמד הביניים באמריקה הבורגנית והשבעה מעצמה", אין כל זיקה בין הסרטים. בעוד מנדז חותר לקלף באירוניה שחורה את הבצל הרקוב שנקרא "האידיאל הבורגני", הרי שוינקלר מסתפק בטלטול קלישאות לא מזיק – "חפש את האמת בתוכך", "יגעת ומצאת – תזמין חשבון", "משפחה היא ערך עליון" (בעיקר אם בנך נרקומן) ועוד בלה בלה דידקטי על תפלות החיים בפרברים. בסדר, הבנו, הלאה.

אבל זהו, שהסרט מסרב להתקדם לאנשהו ונותר אסיר באזיקי שביעות הרצון העצמית של "אני מנסה לומר משהו בעל ערך – תסתכלו עליי בבקשה!". קווין קליין, בקצרה, הוא אדריכל שאינו מסתגל לעידן הטכנולוגיה והמחשב, מה שמעביר אותו באופן אוטומטי לקבוצת המובטלים באוכלוסיה. אבל לא איש כקווין קליין יישבר. במקום לחתום ולהזיל דמעה, הוא מחליט לשפץ את ביתו – כן, כן, המטפורה הגדולה לחיים, ומכאן גם שמו של הסרט – להתקינו כראוי ולהראות לכל הטכנוקרטים של העידן החדש כיצד עושים זאת נכון. הוא חוזר לשולחן השרטוטים ואל אשתו האהובה – תומס סקוט הא-מינית – משקם את יחסיו המטים ליפול עם בנו, והכל במסווה של פרוייקט "בנה ביתך".

אולי מדובר בבעיה של ליהוק, אולי בתחושה של דז'ה וו על התחושה הקודמת של הדז'ה וו הקודם, שבסרט הזה כבר היינו, או אולי בדז'ה וו של התחושה הזאת, אבל "החיים כבית" לא מצליח להתרומם על רגליו אפילו לרגע קולנועי אחד. ללא עזרתם של אדריכלי הסרט והבנאים ששקדו עליו, פלא שמספר הצופים באולם בו ראיתי את הסרט היה מספיק לאכלס קרוון חד משפחתי בנוחיות מרובה?