עוואנטה

עטיפת הדיסק החדש של ברי סחרוף מספרת את כל הסיפור – בשעשוע של פונטים של אותיות עברית-אנגלית נכתב "האחר" (שמו של הדיסק) כשה-ה' בשם היא בעצם H, במשחק כזה שהוא כמו שפעם גם לאתניקס קראו אתניX . למטה, בקטן, כתוב ברי סחרוף, הרקע אדום וכל העסק נראה כמו התחכמות דיזיינרית גרועה של סטודנט נלהב בשנה א' לעיצוב גרפי.

לזכות את העטיפה הזאת בתואר "מינימליסטי" יהיה מעשה של חסד. מדובר באחת העטיפות הכי מכוערות שנראו ברוק הישראלי בשנים האחרונות. וזה לא דבר של מה בכך. כי מי שלא מבין שעטיפת תקליט היא חלק אינטגרלי וחשוב מהמוצר המוזיקלי הכולל, כנראה גם לוקה בהבנת אספקטים אחרים.

לפני כמה ימים קראתי ביקורת שעליה חתום גבע קרא עוז שכתב ב-YNET את השורות הקאלטיות הבאות: "להיטי ענק, תקליטים מדהימים, כישרון בלתי נדלה, וכן, גם הלוק הנכון, הפכו את סחרוף, בעיני לפחות, לאחד הרוקרים הטובים כיום בעולם. עם כל הכבוד לסטרוקס או לווייט סטרייפס, סחרוף טוב ומוכשר מהם, בכל קנה-מידה". עכשיו, אני לא יודע מי זה גבע קרא עוז, אבל ההצהרה שלו הזכירה לי איך פעם היינו רבים מיהו הגיטריסט הכי טוב בעולם – סלאש או ג'ימי הנדריקס.

ואז גם קראתי את השורות הבאות שכתב אבישי מתיה ביום שישי בעיתון "העיר": "לצלול. לאט. בגשם. גשם זלעפות. מבעד לחלון הסגור. גשם כבד ניתך. התריס נאטם. קלידים זריזים חומקים תחת הווילון. תופים שמנים מגיעים במונית ספיישל. גיטרות רותכות מתמקמות מולך. הרמקולים רועדים. הקצב גובר ומתגבר. הקצב, של גבר, גובר ומתגבר. מעין סקסופון מבקיע פתאום מעליית הגג. כמו סאמפלר לוחש, רוקע, פוער לשון ומצחק במטבח...".

ואם יורשה לי לסטות לרגע מהנושא, אז אני גם רוצה לענות למתיה בפואמה מלודרמטית משלי: "בוקר. בוקר אחד. שמיים של עצב. לבכות. חיים. לצאת מהבית. מזמין מונית ספיישל. מכולת שכונתית. מקומון. עיניים גדולות מביטות. רגע של שלווה. פותח מדור תרבות לוהט בידיים רוטטות. ביקורת מוזיקה. החדש של ברי סחרוף. אבישי מתיה. זיין שכל".

ואחרי שהתייעצנו באנשים אחרים, נחזור לנושא: סחרוף תמיד הקפיד להישמע עדכני ועם היד על הדופק, ותמיד נשמע לא ככה באמת. ב"סימנים של חולשה" שיצא ב-94' זה הכי הצליח בעולם – אלבום באמת אחלה שבזמן אמת הציג גלריה של צלילים חדשים לרוק הישראלי והפקה מקצועית לאללה. אז בואו ונניח לרגע שאני מסכים שסחרוף הוא "אחד הרוקרים הטובים כיום בעולם". הרוקר הטוב בעולם היה מרשה לעצמו לשלב מספר כה רב של השפעות בצורה כל כך מוגזמת וחסרת טעם כמו שסחרוף עשה באלבומים האחרונים שלו?

"האחר", וגם שני האלבומים הקודמים של סחרוף, כל כך עמוס ורב שכבתי – באלקטרוניקה מדגם 94'-95', ריפים של רוק כבד בסטייל מיסטר באנגל של 92', דאב, גיטרות, תופים, באסים, קלידים, מה לא – רק דבר אחד אין לו: מודעות עצמית. מודעות עצמית של יוצר שער לתהליכים מוזיקליים פוסט-מודרניים, שמכיר את עקרונות הציטוט הפוסט-מודרני, שיודע שהוא לא באמת מחדש משהו, שעשו כבר הכל בעולם ושההשפעות האלה שלו, כל האלקטרוניקה שמלקטרוניקה הזאת, בעיקר מעידות על ארכאיות מזהירה ועוורון צבעים שכאילו פועלים בריק. סחרוף נשמע כל כך לא נונשלנטי שזה מדהים.

הבומבסטיות התפוחה של הסאונד שלו, ההגזמה ההפקתית, השירים היותר מדי מעובדים ודחוסים - למה זה טוב? למי יש כוח לכל המיצג המנופח הזה? הרי אין לו כאן את התוקף של יצירה חדשנית שנעשית בזמן אמת יחסית לעולם החיצון. סחרוף יוצר בתוך ספקטרום הרוק הישראלי המסורתי, ובתור שכזה הוא סתם עוד מפגר – מפגר בהשפעות, מפגר בהתייחסות, מפגר בהבנה. כמפגר כזה, הוא מרשה לעצמו להוציא אלבום עם עטיפה בעלת אסתטיקה בעייתית, כך הוא גם מרשה לעצמו להוציא אלבום שהוא כאילו רב שכבתי והשפעתי, אבל בעצם זועק בחוסר הצניעות שלו: על מי אתה בא לעשות עוואנטות?

וזה גם לא עניין של גיל. לא חסרות דוגמאות בעולם של אנשים בני 45 שמצליחים להתעדכן באופן מוצלח עם כל שינוי מוזיקלי. סמי בירנבך – די.ג'יי מורפאוס, שותפו לשעבר של סחרוף למינמל קומפקט, הראה כיצד אפשר לא להישאר קבוע בתוך אתוס מסוים. סחרוף, לעומתו, משתדל מאוד, וזה ניכר בכל צעד מוזיקלי שהוא עושה. אם הוא היה לוקח דוגמה מחבר שלו, פורטיס, הוא היה נשאר במקומו הטבעי – רוקר. וזאת לא מילה גסה. זה בוודאי יותר מכובד.