מותק של גלולה

אומרים עלינו שאנחנו רוצים הכל ומהר – קל, זמין, מתוק. אומרים עלינו שאם לא יטשטשו אותנו עם חומרים מרככים, משככי מציאות, לא נצליח להתמודד ונברח. לא מהחיים אלא לערוץ אחר – ומה הם החיים אם לא טלוויזיה רב ערוצית?

בראש כל ערוץ כזה עומד איש מודאג עם קרחת לחץ מוקדמת והמון כסף רותח בכיסים שמרגיש כמו ווילי וונקה במפעל שוקולדה שכל רגע עלול להתפוצץ. הדרך הכי פשוטה לרוב מקבלי ההחלטות היא לדאוג שהשוקולדה הזו תזרום מתוך מסכי הטלוויזיה שלנו – מתוקה, משכרת, מסמאת. טעם שאהוב על נשים, גברים וטף, וגם על זאת משדרות שכבר לא מזכירים את שמה – העיקר שכולם יהיו מרוצים ולא יזועו באי נוחות בכסא. אומרים עלינו, שם למעלה איפה שעושים את הקסם שנקרא טלוויזיה, שיותר מזה לא מוכר פרסומות, לא מחזיר את האצבע שקלה על השלט לערוץ הנכון, הלא הוא הערוץ שלהם.

אז אומרים. למרבה המזל, יש עוד כאלו שחושבים שגם בסוף יום עבודה מתיש, גם אחרי שהילדה צרחה בגלל שיניים בוקעות, עדיין יש לנו מרחב שצמא לקצת יותר משידורים חוזרים של "חברים". אורנה בן דור, למשל.

אורנה בן דור היא מהאנשים שהשם שלהם הפך תו תקן לאיכות. מ"בגלל המלחמה ההיא" על תסמונת הדור השני של יהודה פוליקר ויעקב גלעד, דרך "אשם במותו" שעסק בתאונות צבאיות ו"בלונד: סדרה עם שורשים" שחקרה את פטיש הבלונדיניות, ועד "אמא תגידי" שעסק במערכת היחסים המורכבת שלה עם אמה – דרך כל התחנות האלה, העשייה הדוקומנטרית של בן דור עקבית, יציבה ובלתי מתפשרת. כשצריך ללכלך את הידיים, בן דור לא מתבלבלת, כשצריך חמלה היא פותחת את הלב, וכששאלות צריכות להישאל היא אסרטיבית. כל זאת בלי להיות ממלכתית כאילנה דיין, צדקנית כאורלי וילנאי, או צהובה כמו אופירה אסייג. וזה לא שבן דור מתחרה רק במיקצה נשים.

את סרטה הדוקומנטרי האחרון, "הדיכאון יוצא מהארון" ששודר אמש (שני) בערוץ 10, פותחת בן דור בנבואת זעם לא בלתי מבוססת: בעשור הקרוב תהפוך מחלת הדיכאון למחלה הנפוצה ביותר בעולם המערבי לאחר מחלות לב. כלומר – השנייה. מבחינת חומרים טלוויזיוניים, דיכאון זה בערך כמו סקס, מוות או אהבה – נושאים עצומים בגודלם שמוכרחים לתחום אותם לכדי קפסולה אפשרית לבליעה ועיכול, ורצוי תוך שעה. הרי בכל זאת – היה יום ארוך ורק עכשיו הרדמנו את הילדים.

וכך בדיוק עשתה בן דור. היא תחמה בפרקטיות את נושא הכלב השחור לכדי שלוש גישות עקרוניות לטיפול – יעוץ פילוסופי, פסיכולוגיה קלינית ושיטת הגשטאלט. לשלוש הגישות השונות מאוד זו מזו היא שלחה (בהתאמה) את נרי ליבנה (עיתונאית ובעלת טור), תומש, הלא הוא תומר שרון (שחקן וזמר), ושי גולדן (סופר ועורך מוסף הארץ).

אם לומר את האמת, בשלב הזה היה אפשר לזוז בכורסא בחוסר נוחות שלא מצפה לטוב – לכלול בשעה אחת שלושה אנשים העוברים טיפול מול מצלמה, ועוד עם סיכומי ביניים ואחרית דבר?

אבל אין שמחה כהתרת ספקות, אמרו חז"ל וידעו על מה הם מדברים – "הדכאון יוצא מהארון" הוא המפגש האולטימטיבי בין דוקומנטרי איכותי למוצר טלוויזיוני קל לבליעה. תוך שעה ערוכה להפליא, עוברת בן דור בין שלושת מושאיה הוורבאליים והרהוטים, מבררת בלי הנחות איפה ממוקם הפצע וחושפת מעצמה מבלי להפוך למרכז הדיון. כך, בלי לזגזג בתזזיתיות בין שלושת הסיפורים השונים, היא מצליחה גם למצות וגם לא לטרחן את צופיה.

הבחירה בשלושה משתתפים שנשזפים לבקרים בעין הציבורית היתה יכולה להיות בעייתית אם נדמה היה ששוב אנחנו צופים באורגיה של הברנז'ה מלטפת את עצמה בשביעות רצון. אבל הפעם למרבה ההקלה זה לא קורה. גולדן מזיל דמעה מרגשת, ליבנה שנונה אם גם מרוחקת ותומש נוגע ללב בכנות שלו. לכאורה, בן דור היתה יכולה לבחור בנסיינים אלמוניים ולהרוויח בכך משהו על הדרך, אבל לשם כך היה נדרש רוחב יריעה טלוויזיונית מסוג אחר כדי שהצופים יוכלו להכיר במי מדובר לפני שהם נחשפים לפצע שעשה אותם למי שהם.

אבל במשבצת הדוקומנטרית המצומצמת הזו, הבחירה דווקא באנשים המוכרים לצופה הישראלי יצרה קיצור דרך מתבקש ואיפשרה לחשוף פן אחר, מוכר פחות אך משמעותי ביותר, באישיותם. בבחירה המושכלת הזו, מזכירה בן דור את המסע האישי של סטיבן פריי בסדרת הדוקו שלו, "המאניה דיפרסיה של סטיבן פריי", שם הוא מערב גם אושיות מוכרות כקארי פישר וריצ'רד דרייפוס המספרות על המחלה ממקור ראשון. בסרט של בן דור, העניין הזה מסוכם במשפט תמציתי ומדויק של גולדן – "בסופו של דבר, הסיפורים שלנו מאוד מאוד דומים".

אז נכון, אנחנו אוהבים קינוחים מתוקים – גם את "רמזור" וגם את "ארץ נהדרת". אבל עדיין – מישהו מוכרח לספק לנו גם את ליטרת הבשר שתזין את המוח והנפש לפני שאנחנו מתפרקדים בסימום חושים מול הטלוויזיה. ב"הדכאון יוצא מהארון" אורנה בן דור עשתה זאת בהצלחה יתרה, וכמו שאמר אוליבר טוויסט בהגישו קערה ריקה בידיים מתחננות – בבקשה, אפשר עוד?