"רק מוזיקה מחורבנת מצריכה סמים"

לבן ווטקינס, מנהיג הלהקה הבריטית Juno Reactor, יש זיכרונות רבים מביקורו הראשון בישראל בשנת 1997. הביקור הזה נמשך קצת יותר מ-24 שעות ונגמר בגירוש חגיגי למולדתו בעקבות העובדה שהמשטרה חשדה כי הלהקה הכניסה סמים לישראל, כפי שחשדה בכל אירוע שרק הזכיר את המונח "טראנס" בצידו. "לקחו אותנו לתא מעצר ושמו את כולנו ביחד", מספר ווטקינס, רגע לפני שהוא מגיע לישראל בשלישית להופעה בבארבי בתל אביב (7 במאי), "זה היה די כיף ובעיקר די מצחיק. הקטע הקורע היה שבלילה קמתי מהמיטה והלכתי לכיוון קצה התא, ואז ראיתי את השומר בתנוחה קצת מוזרה. התקרבתי עוד קצת ופתאום קלטתי – הבן אדם מאונן!".

"קראתי לכולם, מה זאת אומרת? בדיוק בשיא הוא קלט שכולנו מסתכלים עליו. התנסות מעניינת, אתה לא חושב?"

"אני מקווה שזה לא יהיה כזה כאוטי, אפילו שאנחנו מביאים אפריקאים איתנו".

אכן, ספק אם גם הפעם יבלה ווטקינס עם ההרכב הוותיק שלו מאחורי סורג ובריח, אך אין זה אומר שהמופע העכשווי פחות פרוע. ווטקינס מגיע כשהוא מלווה ב-Amampond, הרכב כלי הקשה אפריקני שעמו הוא משתף פעולה מזה שנים רבות, וכן בבדג'י, המתופף הנפלא של סוזי והבנשיז המלווה את ההרכב שסוגר 20 שנים להיווסדו. "יש לנו להקה ממש מצוינת ומגובשת, שמנגנת זמן רב יחד, וזה בולט במיוחד בהופעה שאיתה נגיע לישראל", הדגיש ווטקינס. "להופעות החיות שלנו יש אלמנט רגשי חזק מאוד, בניגוד למסיבה למשל. ג'ונו ריאקטור זה שם קוד לרגש ולאנרגיה חיה, שהמוזיקה האלקטרונית היא הדרך שלה להביע את הדברים האלו".

"אני אף פעם לא מתכנן הופעה מהתחלה ועד הסוף. אין לנו ליין אפ, יש מספר ראשוני של שירים, ומשם אני רואה מה הקהל רוצה ומקווה שאני צודק במה שהוא רוצה".

"אומר להם ללכת להזדיין".

"אתה חייב לקוות שמה שאתה עושה עדיין עובד עבור הקהל, אבל אתה רק יכול לעשות את המיטב שלך. אני אוהב כיבושים מוזיקליים שונים, ולכן גם אני משתנה עם הקהל שלנו בקצב שלי. אני לא יודע אם אני מעריך סוגים רבים יותר של מוזיקה, אבל אני לפחות סבלני יותר כלפיהם".

"המוזר בהזדקנות הוא שאתה לא תופס שאתה מזדקן", הוסיף ווטקינס, בשנות ה-40 המאוחרות לחייו. "המוח שלך חד ויש לך יותר ידע, אבל הגוף עצמו הולך אחורה. אני שם לב למפיקים הצעירים, שהם זריזים הרבה יותר – לפחות הרבה יותר ממני - וזה מכניס אותי להלם. מדהים אותי איך בכלל אנשים מעכלים מוזיקה טובה כל כך מהר, לי זה לוקח ממש הרבה זמן וזה נראה לי גם טוב יותר, כי אני מצליח לחקור את הז'אנר ולא רק לדלג עליו. מי יודע, אולי זה בכלל טוב להיות זקן. למזלי גם נולדתי די טיפש, כך שאני לא משתעמם כל כך בקלות. אני יכול לעשות אותו דבר במשך 200 שנים".

"אני מת על דאבסטפ, ז'אנר פשוט ענק, שאתה יכול לעשות בו הכל. גרתי במקומות באנגליה שבהם צמח הדאבסטפ ואני יודע שהאנרגיה שם חזקה מאוד, כי הכל משתנה שם במהרה. אתה חייב לזוז כל הזמן וזה יוצר מוזיקה חדשה ומרתקת".

"יש בזה משהו, אם כי אני לא בטוח שהקשר הוא אבסולוטי. אני זוכר שעשיתי ג'אנגל ודראם אנ' בייס בהשפעת תחנות כוח מקומיות, אבל העניין הוא פחות לוקלי ויותר עולמי, כי בכל מקום יש שנאה לממשלה, וכעת יש שנאה לתאגידים ושנאה עולמית לתאווה ולחמדנות".

ווטקינס מבין בתופעות עולמיות. הוא לא מתכחש לכך ששיאה של הלהקה הגיע בסוף שנות ה-90, העידן שבו מילאה המוזיקה האלקטרונית חללים גדולים בעולם במחשבה שייתכן ועידן הרוק מת. הוא גם היה שם כשהמשוואה שקשרה בין מסיבה טובה לסמים התחילה להרוס כל חלקה טובה במוזיקה, וזה עוד במקרה הטוב; במקרה הרע, מגרשים אותך ממדינה כמו ישראל בלי להבין למה. "בשום פנים ואופן לא צריכים לקחת סמים כדי לאהוב מוזיקה, ודאי לא כמו זו של ג'ונו ריאקטור", הוא אומר. "סמים זה לאנשים מסוימים שרוצים ליהנות מזה. יש מוזיקה שאתה חייב לקחת סמים כדי ליהנות ממנה, כי היא כל כך מחורבנת שאין לך ברירה".

"אני חושב שבגלל הנחות יסוד כאלו, הממשלה בישראל גירשה אותנו, כי הם חשבו שאנחנו משחיתים את הנוער. למעשה, היינו הראשונים מאז הביטלס שעפו בגלל שהם לכאורה 'משחיתים' את המדינה. אני מכיר מפיקים שאוהבים את הרעיון הזה, שסמים פותחים לך את המוח וזה חרא. יש סמים שהם כיף, אבל יש אנשים שזה גורם להם המון כואב. המוזיקה של ג'ונו ריאקטור ממש לא מצריכה סמים".

"כנראה שאבקש ללכת לאכול משהו, אולי באחת מהמסעדות הנפלאות שיש לכם. לא רק כי זה טעים, אלא גם כי כך אדע שהפעם לא יעצרו אותי".