פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פוטו מורגנה

      איך אפשר לצלם את מה שבין הקיים והלא קיים? מי מתאים יותר לענות על כך מאשר אורי גרשט, האמן הישראלי שתמיד עסק בחציית גבולות. ראיון

      בתחילת המאה הנוכחית ערכה אוניברסיטת ברצלונה כנס בינלאומי רב משתתפים שעסק בטקסטים של וולטר בנימין ובתרגומם. הכנס נקרא "חציית גבולות" ולא בכדי, שהרי עיקר עבודתו של בנימין תמיד עסקה במובן זה או אחר בחציית גבולות, ויהיה זה בשל העיסוק שלו במעברים בין שפות במלאכת התרגום או במעברים בין היומיומי למסורתי או בין האישי למיתולוגי, בתפיסתו את ההיסטוריה ובטיפול שלו בחציית גבולות הזמן הלינארי. בסופו של דבר, העיסוק התיאורטי של בנימין זכה גם לביטוי ממשי, והוא התאבד כשחצה את הגבול הפיזי בין צרפת לספרד בניסיון להימלט מאירופה הנאצית. במקום הוקמה אנדרטת זיכרון שעיצב דני קרוון, ובאופן לא מפתיע היא קיבלה את השם "מעברים".

      בדומה לבנימין, גם העבודה של האמן הישראלי אורי גרשט עוסקת, במובן זה או אחר, במעברים בין גבולות: בין הקיים והנעלם, הממשי והמיתי, הפוליטי והגיאוגרפי, ובגבולות היכולת של כלי העבודה שלו – המצלמה. גרשט, ישראלי המתגורר בלונדון, נחשב אחד האמנים הישראלים העסוקים והמוערכים ביותר כיום. לקראת התערוכה החדשה שלו, "Places That Were Not", שתיפתח ביום חמישי הקרוב בגלריה נגא בתל אביב, חצה גרשט גבול נוסף והגיע לביקור מולדת.

      אורי גרשט, (יח"צ)
      "אני מחפש התנגשויות בצילום עצמו". "Wreckage" (צילומים: יח"צ)

      "בדיוק חזרתי עכשיו מיפן," מספר גרשט לוואלה! תרבות בראיון לקראת פתיחת התערוכה, "הייתי שם במסע צילום שעקב אחרי הפריחה של עצי הדובדבן מדרום לצפון המדינה. זה היה מעין מסע אחר דבר ההולך ונעלם, דבר שנפרש על פני כל היבשת ופורח לזמן מוגבל – היפנים קוראים לזה המסע אחר המזל הטוב, ואותו חיפוש אחר דבר נעלם מתקשר לגוף העבודה שלי באופן כללי".

      "אני מחפש מצב של היעלמות בצילום - לצלם משהו לא קיים הנמצא בגבול שבין הפיזי למטאפיזי," מפרט גרשט. "זה מצב אבסורדי מבחינת הכלי שאני עובד איתו, שהרי הוא לא יכול לתפוס משהו שאיננו. המצלמה חייבת שיהיה אובייקט מובחן לתפוס אותו. אבל בכל זאת, מה שמעניין אותי זה בדיוק המצב הפסיכולוגי של הצילום ולא האובייקטיבי. איך אפשר לתפוס מהות של מקום או של דבר, מצב של השלכה של רגשות ותפיסות פילוסופיות סובייקטיביות על עולם פיזי. זה מצב של סתירה מבחינת המצלמה, וזה בדיוק מה שאני מחפש".

      תערוכתו החדשה של גרשט מורכבת משתי סדרות שצולמו בשני מסעות שונים. האחת, Hide & Seek, צולמה ביערות בגבול פולין ובלרוס וביערות סוביבור, שבהם הסתתרו פרטיזנים במהלך מלחמת העולם השנייה. גרשט יוצר לעצמו בועה רגשית כשהוא נוסע למסע צילום. הוא קורא, חוקר ומתכונן לקראתו, ובהגעתו מחכה לטריגר רגשי - טריגר שיכניס אותו למצב הסובייקטיבי המייצר את הדימויים שהוא מחפש. "זה לא עניין נוסטלגי," הוא מדגיש, "אלא אוסף של זיכרונות ורגשות שנאספים ויוצרים פרספקטיבות, המתחדדות ומגיעות לידי ביטוי באינטרקציה עם העולם הפיזי".

      Hide and Seek, אורי גרשט (יח"צ)
      "אני מחפש מצב של היעלמות בצילום". "Hide and Seek"

      "יצאתי למסע לאחר שקראתי את ספרו של פרימו לוי, 'אם לא עכשיו, אימתי?', ובנוסף שאני רווי בסיפורים של קרובי המשפחה שלי שהתחבאו ביערות באזור במהלך המלחמה", מספר גרשט. "המקום הזה, הסמוי מהעין, ששימש קהילות שלמות להסתתר בו, מתכתב בדיוק עם הנושא שמעניין אותי – צילום של יש שאיננו. בזמן מלחמת העולם השנייה, המקומות הללו לא היו מסומנים על המפה, וחשבתי על כך שאם זה לא על המפה, אז זה לא קיים, ואיך אפשר לצלם 'No Place'?"

      גרשט, המצלם בחשיפה ארוכה, צילם בסדרה זו בביצות, מקורות מים וביערות, ותמיד בשעות המעבר בין חושך לאור. "צילמתי בעיקר מוקדם מאד בבוקר, כשהיה ערפל שטשטש והסתיר את הקווים הברורים של קו האופק, וההפרדה בין שמיים וארץ הפכה לא ברורה, מה שיצר מעין מיראז', שהוא קיים ולא קיים".

      Last Night, אורי גרשט (יח"צ)
      "חשבתי על עצמי כאל דמות שהיא מלאך ההיסטוריה". "Last Night"

      "הפרספקטיבה דחוסה ומבטלת את העומק של תפיסת פרספקטיבה קלאסית", מתאר גרשט. "במצב הזה, הטונאליות של התמונה משתטחת ונעשית מינורית, ונוצר אפקט של מה שקורה בציור אבסטרקטי, כאשר נקודת המפגש בין הצבעים מהדהדת ואף נעלמת. קשה לאחוז בדברים, המקומות עצמם נראים כמעט לא קיימים, מיתיים".

      בסדרה השנייה, Evaders, יצא גרשט למסע בעקבות וולטר בנימין, והלך את מסלול המילוט שלו בהרים הפירנאים. הדימויים הפנורמיים שצילם מזכירים ציורים אימפרסיוניסטים, ונוצרו בהתכתבות ישירה עם הרומנטיקה הגרמנית של המאה ה-19, ועם ציוריו של קספר דוד פרידריך.

      "בזמן המסע חשבתי על דמות שמנסה לחצות גבול לא קיים, ולחמוק מהרומנטיקה הדרמטית ומן התרבות שחונקת אותה. חשבתי על עצמי כעל דמות שהיא מלאך ההיסטוריה (דמות מפתח בכתיבתו של בנימין - ד.ז.), שמנסה, אפילו שהרוח והטבע מפרקות אותה, לחצות את הגבול" סיפר גרשט.

      Evaders, אורי גרשט (יח"צ)
      "צילמתי בעיקר מוקדם מאד בבוקר, כשהיה ערפל שטשטש והסתיר את הקווים הברורים של קו האופק, וההפרדה בין שמיים וארץ הפכה לא ברורה". "Evaders"

      "בנימין השפיע מאוד על העבודה שלי," הוא מודה. "הוא בעצמו פעל בין האוטופי, כלומר הלא קיים שגולם בציונות ובמרקסיזם, לבין המציאותי, שבזמנו התבטא בפאשיזם. המציאות תמיד מוכתמת על ידי סממנים המנפצים את הכמיהה לאוטופיה ומשהו טהור, ואני מחפש את ההתנגשויות האלו בצילום עצמו, שיתבטאו גם באופן ממשי בעבודה, וגם במחשבה שמתפתחת איתה", מסביר גרשט. "הסיפור הביוגרפי של בנימין גם שימש מקור להשראה לסדרה, כיוון שהוא עצמו נעלם יחד עם המניוסקריפט שנשא איתו, וכמו הפילוסופיה שלו נהפך למיתולוגי ומיסטי".

      "אני מוצא נקודות השקה רבות בין העיסוק שלי לעבודה של בנימין", מוסיף גרשט. "הן התייחסות שלו ללא מודע האופטי ובתיאור המעשי שלו את הצילום, והן בטכניקה של חשיפה ארוכה המוחקת ומטשטשת פרטים בתמונה; הרי ככל שהטכנולוגיה מתקדמת האיכויות המיסטיות בצילום הולכות לאיבוד. "מעבר לכך", הוא מוסיף, "גם בנימין עצמו ניסה לעשות משהו אבסורדי כמו לצלם את הלא קיים - הוא ניסה לחבר בין המטריאליזם ההיסטורי לבין המיסטיקה".

      אורי גרשט, Sawmp (יח"צ)
      "לעשות משהו אבסורדי כמו לצלם את הלא קיים". "Swamp"

      בנימין, שחי בתקופה דרמטית בהיסטוריה האנושית, הותיר טקסטים מלנכוליים, מורכבים, לעתים בלתי נגישים ואף פסימיים, ודאגתו לעתיד האנושות התבטאה גם בכתביו על כניסת הצילום לעולם ובהשפעתו על האמנות ועל תפיסת המציאות. צילומיו האמורפיים והמלנכוליים של גרשט, שאינם מאפשרים גישה ישירה אלא דורשים העמקה, קריאה והתבוננות מרוחקת, למעשה מתכתבים עם אותו רגש לוואי אמורפי שנוצר בעת קריאה ביצירותיו של בנימין .

      לקראת סיום, חוזר גרשט לאותה נקודה פיזית של מעבר בגבול, שבנימין נכשל בחצייתו. "העניין של גבול הוא מהסוגיות המעניינות ביותר שאני מכיר, שהרי הוא לא תמיד נראה, והשרירותיות של הקביעה של גבול מעניינת מבחינה פילוסופית. זה גם ישר מחזיר אותי לפה, לישראל, שהעיסוק בגבולות הוא יומיומי ומהותי במציאות שלה. בילדותי היו לוקחים אותי לגבול עם מצרים, ואני זוכר את החוויה הזו של להעביר את היד מעבר לגדר, ולגעת בחו"ל".

      אורי גרשט, "Places That Were Not", גלריה נגא, תל אביב, 29 באפריל - 4 ביוני 2010