הופ וגמרנו

כתרבות וכז'אנר מוזיקלי, היפ הופ לא מעודד קריירות ארוכות, לא לאדם חי ומהלך ולא לראפר שיש לו מה להגיד ולחדש גם אחרי עשרים שנה במשחק. מעטים הצליחו להתבגר עם כבוד בהיפ הופ ומתי מעט אשכרה זכו להזדקן עם מיקרופון ביד. ראקים הוא אולי הדוגמא המובהקת לכך, ביסטי בויז עדיין קופצים על הבמות כשאפשר, והנציגים של תור הזהב מתחילים להרגיש את עול הגיל עם כל אלבום שעובר, או ליתר דיוק במרווחים שבין כל אלבום. סנופ דוג, נאס, קיו טיפ, וקומון הם אלו שסימנו, כל אחד במידה שונה, קריירות למרחקים ארוכים.

להוציא את הראשון, רובם גם מדברים לעניין ולא רק על גופו של עניין. אך נדמה שחברי וו טאנג קלאן וסייפרס היל – שני הרכבים שקירבו את ההארד קור היפ הופ לקהל הלבן והמתגמל, נותרו עדיין בגדר מקרה מיוחד. לכל אחד מהם לפחות יש כמה שירים קלאסיים, שנשמעים רוצחים גם לאחר 17 שנה, לכל אחד מהם פרסונה ציבורית מעורפלת ולוטה בעשן, ובוא נודה בזה – גם סאונד וגישה דומה, לפחות באלבומיהם הראשונים. והנה, בחודש אחד יצאו שני אלבומים חדשים. אחד של סייפרס, שהגיע לאחר אלבום די פח, ואחד לפאואר טריו של הקלאן – מת'וד מן, רייקוואן וגוסט.

סייפרס הם אחד ההרכבים הבודדים בהיפ הופ שהצליח לעבור את משוכת ההופעות החיות ולהדליק את הבמה עם כמעט כל שיר שחוליו ג'י, שדרן ההיפ הופ האהגדי, הוריד על הקהל הישראלי. האנרגיות של הרוק, הגישה המסוכנת, הקול המנוזל והווייב הזה, שיש אותו רק לסייפרס, הופכים אותם למפלצות תהילה.

אבל גם מפלצות מתרסקות, ולסייפרס לקח שש שנים לקום מהקרשים לאחר אלבומם האחרון, שהיה הבינוני ביותר שלהם, עד שהוציאו את האלבום הנוכחי, "Rise Up". כשהאלבום יצא, ניגשתי אליו בזהירות רבתי. "It Ain't Nothing", הסינגל הראשון, הוא פצצה ומסמן כיוון נכון לבי ריל, שן דוג ודי ג'י מאגס. הצצה חטופה ברשימת האנשים שאחראים ומתארחים באלבום מרגיעה גם את אחרון הסחים. סנופ על במגדל הפיקוח, ועמו גם טום מורלו (Rage Against the Machine), פיט רוק, אלכמיסט, אווידנס (Dialted Peoples), אוורלסט (House Of Pain) מייק שינודה (LInkin Park) ופיטבול. סטלות של מקצוענים. החבר'ה לא באו לשחק, הם באו לתת עבודה. ותודה לאל, שומעים את זה.

האלבום נפתח ברצף שירים שהוא נוגרה לאף – "Light It Up" ובעיקר שיר הנושא עם מורלו, שניזון מגיטרות, שאכטות (כן, עדיין), מעשיות גנגסטה והשילוב המנצח גם היום בין ד"ר גרינטאמב המקורי – בי ריל – והשד הקובני שן דוג, שלוקח את העניינים קדימה. מאוחר יותר מגלים גם כי בי ריל חזר להיות המנהיג הבלתי מעורער והמעורער בנפשו, די.ג'יי מאגס צומצם לשני שירים בלבד (וחבל), ושן דוג נותן את מה שהוא יודע לתת – האוסול של הרוקנרול בסייפרס.

סייפרס היו צריכים להתייחס לאלבום הזה כמו שהם מתייחסים לגאנג'ה שלהם – לקצוץ את העשבים השוטים מסביב לפרחים הדביקים, ואם שירים כמו "Trouble Seeker" ועוד איזה שניים שלושה היו נותרים בחוץ, היה פה אלבום חובה. אבל גם אם "Rise Up" הוא לא אלבום מופת כמו שלושת הראשונים שלהם, אין ספק שהוא אחד הטובים שלהם בעשור האחרון, ואת
"I Unlimited", במיוחד לנוכח ההתפתחויות האחרונות במצבו של מלקולם מקלארן, אתם חייבם לשמוע. פגז של שיר. בכל מקרה, "Rise Up" הוא הכי רוקנ'רול שתמצאו היום בהיפ הופ. חולצת פלאנל, מצת וניירות גדולים הם עדיין בגדר פרופס חובה להאזנה.

אבל אם המצב של סייפרס עד האלבום הזה היה חרבנה, מה שנהיה מהקלאן בכלל עצוב. האלבום האחרון שלהם ככאלו היה בגדר בדיחה עצובה. גוסט המשיך להיות הכוכב הגדול, אך נחלש באלבומו האחרון. רייקוואן, האיש עם הכי הרבה בלוז בהיפ הופ, צלל במשך זמן רב, אך הוציא פגז של המשך לקלאסיקה שלו "Only Built 4 Cuban Linx". ומת'וד מן? מאן, הדבר האחרון הטוב שהוא עשה הוא התפקיד של צ'יז ב"הסמויה".

גם הניסיון של מתו'ד מן ושל רדמן להעלות באוב את תהילת הניינטיז שלהם בהמשך לבלאק אאוט נגוז במהירות. אני לא יודע של מי היה הרעיון להוציא אלבום של שלושתם בשם "Wu Massacre". על הנייר זה אולי נשמע כמו בת זונה של תוכנית, אבל לא במציאות.

ההפקות כאן לא אחידות. השלישייה באה מוכנה, אבל משהו בכימיה המפורסמת והמוכחת שלה לא בדיוק עובד כמו שהיינו רוצים. הפתיחה, ביצוע מחדש לקלאסיקה של ריי, "Criminology", מרימה קצת את העניינים, וגם ההפקה היחידה של ריזה, "Our Dreams" מראה מה היה אפשר לעשות אם רק היו נותנים לבנאדם הנכון לשבת מאחורי הקונסולה.

ריזה, האיש שהמציא את הכימיה הזאת, מושיב את הטריו על ביט שדוגם את מייקל ג'קסון הילדון בפזמון ומזכיר להם את החומר ממנו עשויים חלומות, וזה לא מה שמתגלגל להם בין הידיים. זה ללא ספק השיר הטוב ביותר שחברי הקלאן הוציאו מזה הרבה מאד זמן.

אבל מכאן והלאה האלבום מתרסק לסתמיות שהפכה להיות עניין של הרגל מהקלאן כחבורה. אני לא מאמין שאני כותב את זה על שלושה מהקולות הגדולים ביותר בהיפ הופ, אבל מקומם של שירים כמו "Gunshowers" ו"Meth vs Chef " במיקס טייפ, לא באלבום קאמבק. גם "Miranda" הוא שיר סתמי ששמענו הרבה יותר טובים ממנו, למשל באלבומים של גוסט ושל Yulnda's House.

השיעמום ממשיך עם "Youngstown", ובכלל - אם מאלבום של 11 שירים יש רק ארבעה טובים, ועוד אחד מהם הוא ביצוע מחודש, אז המצב לא ממש טוב. למזלם יש את "Dangerous", שמזכיר את השירים הטובים של גוסט, ורייקוואן מוכיח בו למה ומדוע הוא אחד הגדולים בהיפהופ. "Pimpin' Chipp" הוא בסדר של שיר, ורק השיר המסיים "It's That Wu Shit" מביא משהו חדש לשולחן.

ואם זה מה ששלושתם מוציאים, אז עדיף להמשיך לחכות לאלבומי הסולו של גוסט ורייקוואן ולקוות שדיוויד סיימון, יוצר "הסמויה", ייתן למת'וד תפקיד ב- "Treme", הסדרה החדשה שלו. כי ככה זה לא עובד. ממש לא.