מה שהילדים אוהבים

באופן אירוני, לשיר החדש של בלונד רדהד קוראים "לא מגיעים לשם", כאילו שהם יודעים שהשיא שלהם הוא בעבר ושלעולם לא יצליחו להגיע אל שיא חדש. זה קצת עצוב שאין בקטע הזה שום דבר מיוחד, מעניין או מרגש מאוד. סתם, קטע עדין ודי יפה שאין בו שום תועלת מלבד להיות פתיח למיקסטייפ, ככה בשביל לתת איזשהו קול מוכר ולהכניס קצת אווירה חמימה פנימה. הייתי אומר שהתאכזבתי, אבל לא ממש ציפיתי לכלום.

ואם כבר הכרזתי על כך שאני מנסה להכניס לאווירה כלשהי, אז "Direct To Whatever" הוא צעד נוסף (ומוצלח הרבה יותר) לכיוון הפסטורליות הזו שמשום מה התחשק לי עליה היום.

אקטיב צ'יילד ממשיכים בעבודה המצוינת של לצוד שירים חדשים ולא הכי מוכרים, להכניס בהם צלילים של צ'יל-ווייב ולשווק אותם מחדש לבלוגים. "Have A Heart" של לונלי גאלקסי הוא קטע באמת מקסים, אך אם הייתי מכניס אותו למיקס כשיצא, הייתי מקבל הביתה קופסת נעליים עם טרול מת בתוכה. הוא ארוך מדי, מונוטוני וקצת מבאס, כי כששומעים אותו כל הזמן חושבים בלב "ספירטולייזד עושים את זה טוב יותר". אז עכשיו, בזכות אקטיב צ'יילד, זכינו להיחשף לשורה הפשטנית והקולעת: "הרגשתי די נמוך/ לפחות יש לי לב".

איך זה שכל פעם שקיד קאדי מוציא סינגלים שלא קשורים לאלבום רשמי, מיקסטייפים פיראטיים או אירוחים אצל אמנים אחרים, הוא נשמע כל כך יותר טוב מאשר על האלבום המושקע שלו? כנראה שיש אנשים שלא צריכים להשקיע – הם טובים יותר כשהם פשוט זורקים חומרים לאוויר מיד, מבלי לחשוב ולסנן.

"הבוקס-סט של אראב סטראפ עולה 73 לירות סטרלינג ואני לא יודע אם לקנות אותו", אמרתי לחברה שלי לפני כמה ימים. "זה משוגע, אל תקנה את זה", היא ענתה לי בחזרה. "טוב, אז אני מזמין אותו", השבתי בהחלטיות. אין ברירה, זו היתה הצעה שלא יכולתי לסרב לה: טונה של דיסקים, תקליטים, ארט של איידן מופט, חתימות אמיתיות של מופט ומלקולם מידלטון, קלטת (!) דמו, סשנים אצל ג'ון פיל, הופעות לייב של ה-BBC, הקלטות עם בל אנד סבסטיאן, פוסטר, דיסק של MP3 וליינר נוטס. הבוקס סט יוצא רק ב-1000 עותקים ואפילו כולל את השיר החדש ששמענו פה במדור לפני שבועיים. וכאמור, כל זה רק ב-430 ש"ח. מדהים. האמת היא, שסביר להניח שרק המבוגרים שביניכם יבינו את התשוקה ללהקה השכוחה הזו, ולכן כל אגורה שהוצאתי הושקעה בפינה של "מה שהמבוגרים אוהבים" – אז יאללה, כנסו להזמין, עוד רגע הכל ייגמר.

הייתי מאוד סקפטי לגבי השיר החדש של מיסטרי ג'טס – הלהקה הזו מעולם לא עשתה לי כלום וכל מה שהם הוציאו פשוט עבר לידי כמו זכויות אדם ליד חברי הממשלה שלנו. אבל הופתעתי לגמרי – "Flash a Hungry Smile" הוא שיר כיפי ושמח שאפילו מכיל בתוכו שריקות שלא עולות על העצבים.

שמענו כבר עשרות, אם לא מאות, גרסאות כיסוי ל"אטלנטיק סיטי" של ברוס ספרינגסטין, אבל אף אחד לא לקח את השיר הזה לאזורים הקופצניים והPאנקיים של ג'יימי טי.

סטראו טוטאל, הלהקה הכי שמחה בגרמניה, חוזרת עם אלבום חדש שכבר הספיק לדלוף, "Baby Ouh!". מתוכו נכנס למיקס השיר על ההשפעה הכי ברורה שלהם, כשהם מחויכים ומודעים לגמרי לכמה שההשפעה הזו שחוקה ואנוסה מכל כיוון.

מבחינתי פרוג אייז תמיד היו גרסה רועשת וקצת פחות מוצלחת של דיסטרוייר (אם כי עדיין שווה האזנה). ככה זה קנדים – כמו שראינו בסאות' פארק, הם כולם זהים. במקרה הזה, הם גם עובדים ביחד לא מעט.

האלבום המלא והחדש של טובאקו, "Maniac Meat", דלף במלואו והוא הרבה יותר מגימיק משובח שעושה סיבוב על הסטייל של פליינג לוטוס. יש בו לא מעט היפ-הופ מבולגן, שירת אינדי רובוטית ורגעים שנשמעים יותר טריים ממנת קראק בבולטימור.

אני לא מבין מה יש לעולם נגד השיר החדש של M.I.A. כולם מדברים עליו ואף אחד לא אומר משהו חיובי – לא על הקליפ ולא על השיר עצמו. אין לכך שום סיבה חוץ מהעובדה ש-M.I.A הפכה לבחורה שכולם אוהבים לשנוא: היא עברה מהשוליים למיינסטרים, היא עמוסה במסרים מעייפים (אם כי צודקים), וכן – קצת נמאס מהשיק המקושקש והצבעוני שלה. אבל ראבאק, מישהו בכלל טרח להקשיב לשיר החדש מבלי לגבש עליו דעה קודם? מדובר בפצצת אלקטרו-Pאנק מעולה, עמוסת אנרגיה ועם פזמון קליט. זה בדיוק הכיוון ש-M.I.A היתה חייבת ללכת אליו כדי להישאר רלוונטית.

ובקשר לקליפ? כולם אמרו שעשו את זה כבר. אולי היו דברים עם מסר דומה, אבל איפה ומתי זה נעשה באופן טוב וקיצוני כל כך? וממתי אנשים כל כך אמפטים לג'ינג'ים, שאפילו אסור להשתמש בהם כמטאפורה? השיר הזה מצטרף למה שנראה כעידן הזהב החדש של הקליפים. זה התחיל בהוט צ'יפ, המשיך ב-LCD Soundsystem ועכשיו קיבלנו את "Born Free". והשיר עצמו הוא אחד מהטובים של 2010. ללא ספק.

דיזי רסקל הולך להוציא את האלבום האחרון והמוצלח שלו, "Tongue N' Cheek", מחדש, לכאורה בניסיון לעשות שוב גלים בארצות הברית. כנראה שלקראת ההוצאה המחודשת יצא הסינגל החדש הזה שמתלבש על האווירה השמחה והדיסקואידית של דיזי מודל 2009. הקטע שודר בינתיים רק ברדיו-1, ולכן מה שנכנס למיקס הוא הקלטת רדיו. אבל אלוהים, זה כל כך טוב שאי אפשר היה להתאפק. או, לפי אוצר המילים הרחב של רזקל: דיסקו דיסקו דיסקו!