האור והצל

כל סצנה מוזיקלית צריכה סנדק, את האיש שיעמוד מאחורי הקלעים, יזהה את הכישרונות, ידחוף אותם לפרונט וייקח על הכתפיים שלו את האחריות ליצירת היש מהאין. צ'ולו, ששמו האמיתי הוא אריה אביטן, הוא ללא ספק אחד הסנדקים המרכזיים של סצנת ההיפ הופ והרגאיי בישראל, ויש שיגידו שאף המרכזי מביניהם, בזכות המיקסטייפים שהוציא וערבי הופעות שארגן. הוא ראה את כולם – מוקי, סאבלימינל, הדג נחש, ועוד מאות שעברו תחת ידיו והכירו לו תודה על העצה, המילה הטובה וגם השחזת הפזמון או הביט הנכון כשצריך.

מחר (חמישי) תחגוג כל הסצנה מסיבת יום הולדת 15 ל-Mad Man, חנות הבגדים שהקים, שהפכה אתר חובה לכל חובב היפ הופ בישראל. "צ'ולו למעשה לקח על גבו ותחת אחריותו את כל הדור הצעיר של ההיפ הופ", מספר לירון תאני, שינחה את האירוע. "כל מי שנורא רצו להיות ראפרים הגיעו אליו והוא הקשיב להם ברצינות, ואם הוא היה יכול, הוא עזר להם להגיע לסינגל או לאוסף. למעשה, הוא היה שלוחת הרחוב, בגלל החנויות שלו. הוא לקח אמנים ופיתח אותם בלי שבאמת קיבל על זה קרדיט".

אבל אם שואלים את צ'ולו (עוד מעט בן 41, נשוי עם שלושה ילדים), קרדיט זה הדבר האחרון שחסר לו, גם היום, שנים לאחר תור הזהב של הז'אנר שהוא היה חלק מרכזי ממנו, בזכות ערבי ה"חישגוזים" ו"היפ הופ בפארק", שהיה לדבריו רגע השיא בקריירה שלו. אז, באוגוסט 2002, עלו על במה אחת סאבלימינל, מוקי והדג נחש מול אלפי אנשים למה שהיה הכרזת כוח של סצנה שנראתה בדרכה לכיבוש המדינה. "הרגשנו אז שזה ממש עומד לקרות", הוא משחזר. "עשינו שם על האש מהצהריים, וצחוקים וכיף וברקע – הרגשה שהנה זה סוף סוף קורה לנו".

"לא ראסטה, זה לא קרה. פעם הייתי תמים, חשבתי שאפשר לשנות הרבה בעזרת המוזיקה, לשנות דעות, שהמוזיקה תגרום לאנשים לעשות מפלגות וכאלו דברים. ככה חשבתי בתור אדם יותר צעיר. היום אני חושב שזה אפשרי, אבל לא בקונסטלציה הקיימת, מכמה סיבות: בגדול, מוזיקה ואמנות הן דברים שתמיד צריכים להתחדש, וזה בעייתי לסצנה שצריכה להתייצב – כי ברגע שאתה מספר אחת, אתה צריך להיות מספר אחת לאורך זמן וזה קשה. זה מביא אותך למקומות שלא תכננת כדי להישאר בצמרת. בגדול, אני לא חושב שאפשר לשנות הרבה בעזרת המוזיקה".

"כנראה שכן. תראה, ההשפעה של המוזיקה על הג'מייקנים למשל, היא ענקית. אתה קולט את זה בחצי השעה הראשונה שאתה נמצא שם, עם המוזיקה הכי חדשה ועם סבתא שמעודכנת בדיוק במה שקורה. פה, המוזיקה היא לא רק ברקע, אלא תמיד מצורפת למשהו ולא עומדת בפני עצמה".

"בטח שכן. אולי הייתי מתמיד יותר, כי אני יודע שאם למוזיקה יש כוח, זה בחיבור שלה למציאות. מוזיקה צריכה להיות מחוברת לקשיים של היום יום, לסדר לבן אדם עבודה, להיות חלק מהחיים שלו, להניע דברים. אז עשינו את הדברים חפיף, לא חשבנו על מה שייצא, לא התעמקנו במילים, לא בדקנו באיזו מסגרת לשים את הדברים".

האמירה האחרונה מעט אירונית עבור צ'ולו, שתבע את המושג "היפ הופ ציוני" עוד לפני הדג נחש ובהקשר שונה לגמרי – זה של סאבלימינל. כשצ'ולו מדבר, אנחנו יושבים בקומה השנייה של חנות Mad Man ברחוב בן יהודה בתל אביב, כשתלויה מאחוריו תעודת אלבום זהב שהוענקה לו על חלקו ב"האור והצל", אלבום המפתח של סאבלימינל והצל שעורר סערה פוליטית בשל תכניו הבוטים – והימניים.

לכאורה, דווקא האלבום הסופר-מצליח הזה מהווה סתירה לדבריו של צ'ולו, שכן סאבלימינל (קובי שמעוני) אכן נגע בחיים היום יומיים דאז, ימי האינתיפאדה השנייה. "הצטרפתי לסאבלימינל בגלל האמירה הפוליטית", מסכים צ'ולו. "הצטרפתי אליו ותמכתי בו, כי גם אני ימני כזה ובזמנו הייתי מעט ציוני יותר ממה שאני היום. אבל זה נעצר איפה שהוא, אם שמת לב. זו טעות של אחרים, לא שלי ראסטה".

"אני חושב שכן. אם היו ממשיכים בקו הזה, היה נוצר קהל אמיתי. יש קהל של פופ, שהיום הוא ישמע אותך ומחר את דנה אינטרנשיונל. יש קהל שאם אתה משפיע עליו, אז הוא נשאר איתך להרבה שנים".

"בדיוק ככה".

"הוא יודע את זה ראסטה, אבל הוא צריך להתפרנס. זו דילמה דילמה, ראסטה. אני, קל לי להגיד את הדברים האלו כי דאגתי לעצמי לפרנסה מהבגדים. אם אני הייתי צריך להתפרנס מהמוזיקה, אני לא חושב שהייתי עושה פחות דברים מקובי. זו פרנסה, צריך להביא אוכל לילדים".

"אני יכול להגיד לך שאף אחד לא משתמש בסמים קשים וחצי מהחבר'ה לא מעשנים Weed בכלל. אין לזה מקום מבחינת החבר'ה, זה קטע של כבוד".

"נכון וזה קצת מעציב לפעמים, כי זה הגיע לרמות מגוחכות".

"ראסטה, כשראפר קשוח עושה שיר על חגורת בטיחות, זה בעייתי קצת, ראסטה"

"עזוב, לא נלך לשם, אבל כשזה מתחיל לחזור על עצמו זה קצת בעייתי"

אף שהוא מזהה עצמו עם הימין, צ'ולו עצמו הצליח, באופן נדיר בתעשייה צרה כמו בישראל, לשמור על נייטרליות בין הימין של סאבלימינל לשמאל של מוקי והדג נחש, למשל. "אין לו אגו", מספר תאני. "הוא איש של שלום, הוא חי את המנטרות של השלום של הרגאיי. הוא חי אותם באמת, הוא לא איש של מריבות. אני לא מכיר מישהו שמסוכסך איתו". "אני חבר של כל האנשים, בלי יוצא מהכלל", מסביר צ'ולו עצמו. "אני יכול להגיד לך שמוקי, פילוני, קובי שמעוני, אני, קוואמי וכולם – אם היה צריך לחלק אותנו לאיזו מפלגה מסוימת, נראה לי שבסופו של דבר היינו מאותה מפלגה".

"בטח. יש פה חבר'ה טובים, כולנו מודעים לקטע החברתי, כולנו אומרים משהו. אנחנו קרובים, אתה לא מאמין כמה. אולי אנחנו קרובים עכשיו כי אין משהו קיצוני שיפריד אותנו, אבל זה המצב".

"אולי בהתחלה אנשים חשבו שהמצב אחרת, אבל כולם חבר'ה טובים לחלוטין ויצא לי להכיר סצנות אחרות, וההיפ הופ והרגאיי שונות, כי יש כבוד אחד לשני. בכלל, חסר לנו במדינה כבוד, יש יותר מדי חוקים ואין כבוד".

"שמע, גם בארצות הברית הרבה מהראפרים מגיעים מהאוניברסיטאות ומבתים עשירים. כדי להרגיש כאב, לא צריך להיות עני או מבית עני. אפשר להרגיש כאב גם אם חברה שלך נפרדת ממך. בתור מפיק, תמיד היה לי החלום שיגיע איזה בחור משכונה בבאר שבע, פאקינג ייתן לי סטירה עם הליריקס שלי ויעיף אותי, ואני אחבק אותו ואעשה לו אלבום. זה לא קרה אף פעם. הגיעו אליי אלפי אנשים, כזה עדיין לא הגיע אליי".

"לאתיופים קל יותר להתחבר להיפ הופ באנגלית מאשר בעברית, כי גם ככה זה חיצוני וזה חיצוני עבורו ואם כבר לבחור, אז עדיף לבחור בחיצוני, כי גם ככה הם לא מרגישים ממש ישראלית".

"עזוב, אם אני אתחיל לדבר איתך על זה אתה רק תיכנס לדיכאון. אפשר היה לעשות איתם אחרת. ישבתי פעם עם בכיר בעדה. אני כל הזמן אמרתי שאסור לבוא ולתת להם הרגשה שהם מיוחדים. אני רציתי שהם יהיו מובילים, שצריך לעשות מהם סאבלימינל ולא קטע דוקומנטרי. תעשה ממנו מלך ולא אמנים. היה צריך לעזור להם מאחורי הקלעים ולהציג אותם בתור מלכים והנוער היה מזדהה איתם. הנוער לא רוצה להתחבר עם מישהו מסכן".

"בגדול, ההיפ הופ שונה מהרגאיי כי בהיפ הופ יש הרבה פחות אלוהים ורוחניות, הכל יותר חומרי – כסף, עניינים, איפה הייתי ומה עשיתי. במוזיקה הערבית יש יותר אלוהים, יש יותר רגשות וזה ככה גם פה בארץ – במוזיקה המזרחית למשל. לכן אני חושב שאוכלוסיה ערבית תעדיף רגאיי, מבחינת מסרים. למה ההיפ הופ בערבית לא עשה מהפכה? כי המסרים לא חדרו לעומק של הנשמה שמגיעה מהמזרח"

"אני התייחסתי כשווה בין שווים לכולם. את תאמר רציתי להזמין למופע ופשוט עוד לא הצלחתי לתפוס אותו. כל השנים התייחסתי אליו בתור שווה, אפילו שאז, בתקופת הפיגועים אנחנו היינו בהיפ הופ הציוני, אבל תאמר עדיין בפנים, כשאני עשיתי לו פזמונים עם דברים שקשה לי איתם. שוב, זה גם עניין של קנה מידה – כמה ערבים יש בארץ? מיליון וחצי? אז כמה כבר יכולים להכיר אותו?"

כשאביטן נכנס לחנות, בחור ממושקף ללא הכובע המיתולוגי ועם ג'ינס רחוקים מלהיות רחבים, קשה לזהות אותו לא רק עם הסצנה, אלא אפילו עם מותג האופנה שיצר. כשמגיע הצלם, צ'ולו אומר שהוא יחליף למדים. הוא בכלל נולד במרוקו, צ'ולו, עלה בגיל שנתיים לנס ציונה. כשהיה בגיל 12, אחיו הביא לו מהקיבוץ שבו שירת במסגרת הנח"ל את הדיסק ששינה את חייו - אלבום דיסק של זמר הרוטס רגאיי Burning Spear. הוא הפסיק לאסוף אלבומי ביטלס ועבר לעשות רגאיי ודאנסהול, הגרסה הקצבית והקשוחה של הרגאיי. למעשה, צ'ולו הוא בין הבודדים בארץ שמבטא את המושג הזה, דאנסהול עם קמץ מתחת לאות ה', רמז למבטא הג'מייקני שאימץ מהימים שחי במיאמי בין הקהילה הג'מייקנית וכמובן מביקוריו התכופים במקום. הוא עדיין מדבר ב"יה מאן" ו"ראסטה", אבל העייפות עושה את שלה: את הלייבל שלו, "יאגא", סגר בשנת 2006, לא לפני שהסתכסך משפטית עם הרכב שגידל, כלא 6. "אני שם הרבה פחות את הדם בהיפ הופ היום", הוא מגלה. "יש משפחה, יש ילדים, יש לי את הכסף מהחנות. גם האמנים של ההיפ הופ פחות באים לפה, כי הם מבינים שהכיוון בחנות השתנה".

"שמע מאן, אני תמיד עשיתי את זה בשביל עצמי ולא בשביל הכסף ועד היום אין לי מושג למה. הדרייב שלי? אשתי שאלה אותי גם את אותה שאלה. שאלתי אותה אם היא היתה רוצה שיהיו לי תחביבים אחרים. כשהיא אמרה לי שלא, פשוט המשכתי הלאה, כי ככה זה".