מסע אתגרי

לפני 18 שנה, כשאתגר קרת פרץ בסלאלום מרהיב אל תוך חומת ההגנה המבוצרת של הספרות הישראלית, היו לא מעט אישים מתחום הספרות שהניפו דגל לנבדל. הם קרעו את השפה הרזה של קרת לגזרים ולגלגו על העולם הסוריאליסטי שהוא יצר בסיפוריו הקצרים. חמש שנים מאוחר יותר פרסם גדי טאוב, בספרו "המרד השפוף", את כתב הסנגוריה המקיף ביותר שנכתב אי פעם על קרת ועל דור הסופרים הצעירים.

"מהרגע הראשון חשבתי שזה חשוב, היו לי המון ויכוחים והמון ביקורת אבל תמיד חשבתי שצריך לקחת את זה ברצינות כי יש כאן משהו רציני", אומר טאוב לוואלה! תרבות. "כשהיינו ילדים קראנו לאותם אנשים שהתנגדו לקרת 'משתיני שמן זית', אנשים שלא באמת חשוב להם מה יהיה, העיקר שזה יהיה גבוה. סוג כזה של אנשים שהולכים לאופרה לא כי הם אוהבים אופרה אלא כי זה נחשב תרבותי".

בשבוע הבא ייפגשו השניים במסגרת פסטיבל הסופרים הבינלאומי במשכנות שאננים בירושלים למפגש אחד על אחד שבמהלכו הם ישוחחו על ספרו החדש של קרת "פתאום דפיקה בדלת", על ספרו של טאוב "אלנבי", יקריאו סיפורים וידברו על לא מעט נושאים ברומו של עולם.

מפגש בין טאוב לקרת הוא אירוע מרתק גם בשל הפערים בהשקפותיהם בנוגע למציאות הישראלית. במקביל למחמאות, ב"מרד השפוף" גם ביקר טאוב את האידיאולוגיה שמניעה את דור הכותבים החדש – או ליתר דיוק את היעדרה. "יש לי אמפתיה לתחושה של התפוררות, שגם אני שותף לה אבל אינני רוצה להיכנע אליה", אמר טאוב בראיון למגזין "ארץ אחרת" שפורסם ב- 2003. "אני מרגיש על מה אתגר קרת וגפי אמיר כותבים. אבל לא צריך לעצור בתחושה הזאת אלא צריך לחשוב מה עושים כדי להילחם בה, וזה בטח לא להצטרף לצדקנות הפוסט-ציונית".

איך האהדה שלך לקרת מתיישבת עם הסתייגותך מפוסט מודרניזם?

"אמנות פוסט מודרנית שמביעה בצורה עמוקה את תחושת התפוררות המשמעות היא חשובה וטובה מאוד בעיני. הבעיה שלי היא עם האידיאולוגיה של פירוק המשמעות. כשמסתכלים אחורה, המשמעות של אותו גל ספרותי שעסק בפרטי בהרבה מובנים לא היה שחיטת פרות קדושות אלא שיר קינה על היעדרן של הפרות הקדושות ועל דעיכתו של הציבורי. קינה על אובדן תחושת המשמעות. בסופו של דבר אותם אנשים שעיקמו את האף הבינו שבכל העולם דנים ביצירה של קרת ברצינות ואי אפשר לפטור את זה כאילו מדובר בכלום. כי זה לא כלום".

המחלוקות ביניכם יעלו במפגש?

"אני לא חושב שאני מתנגד לדעות של אתגר. ההפך. אתגר ואני שנינו שמאל חילוני ציוני. הדעות שלנו לא שונות מלבד העובדה שאני קצת פחות אופטימי ממנו".

היום, כשקרת נחשב לקונסנזוס לא רק בעולם הספרות הישראלי אלא בעולם כולו, טאוב בהחלט יכול לרשום לעצמו ניצחון קטן. "חזרתי עכשיו מביקור מפולין. אין שם דבר כזה אדם משכיל שלא יודע מי זה אתגר קרת", אומר טאוב. "ההתקבלות של קרת שם אצל בני גילו וגם אצל חברה צעירים יותר היא פנומנלית. עושים שם בבתי הקולנוע סרטי גמר מסיפורים של קרת יותר מכל סופר אחר אי פעם".

מה אתה חושב על כך שקרת הפך לסוג של שגריר של ישראל בעולם?

"אני שמח שאתגר מייצג אותנו בעולם, הוא דובר רהוט ומתוחכם. הטורים שהוא מפרסם בגרדיאן כתובים לא בהתלהמות אלא בדרך מתוחכמת. הוא אף פעם לא נופל לפח של השמאל האנטי ציוני לפיו הישראלים הם תמיד הרעים והפלסטינים הם תמיד הטובים".

גם הספר החדש של קרת אינו מתקבל אצל טאוב בשוויון נפש. "קרת עבר תהליך מרתק בספר הזה", הוא אומר. "יש משהו אפל בספר, הקראתי את אחד הסיפורים ממנו לחברה שלי לפני השינה והיא לא הצליחה להירדם. הספר הזה פותח דברים שאתגר לא עסק בהם, הדברים הרבה פחות סגורים. הסיפורים נשארים באוויר ונוגעים במקום שמערער אותך ושומט את הקרקע מתחת לדמויות. אתה קורא את הסיפור ואתה מגיע לקטעים שהוא היה יכול להרוויח אחלה דאחקה, אבל הוא החליט לקחת את זה למקום אחר. זה מאפשר לך לא רק ליהנות מהפיסטוקים של השנינות אלא גם לחשוב".

מאיפה בא לו השינוי פתאום?

"אני לא יודע. אנשים משתנים. אני גם לא כותב היום איך שכתבתי פעם, אנשים משתנים במהלך חייהם. אני לא יודע אם צריך או אפשר בכלל להצביע על סיבה או על נקודת תפנית אחת. עם השנים הראייה של אנשים על החיים נעשית הרבה יותר מורכבת וזה נכון שבעתיים על סופרים. בוא נגיד שאני מכיר מעט מאוד מקרים של סופרים מוכשרים בני 18.

"אני לא יכול להגיד שזה היה אאוט אוף דה בלו. היו רמזים לכך בסיפורים המוקדמים של אתגר אבל פה זה קיבל מימד חדש. סיפורי אבסורד כמו תחושת האבסורד של קאמי. לא אבסורד משעשע. אין לי תשובה מאיפה זה בא. הייתי יכול באותה מידה לומר שאדם שיש לו ילדים מתווסף לחיים שלו מימד של חרדה. האדם הבודד פחות מפחד לנסוע על אופנוע, אני רואה אצל חברים שלי שהפכו להורים את נקודת השבר, שפתאום הם מפחדים שאני ארכיב אותם על הטוסטוס".

פרט למפגש עם קרת, את טאוב מעסיקה בעת האחרונה פעילותו בתנועת "השמאל הלאומי", שנולדה בעקבות המניפסט שכתבו שמואל הספרי ואלדד יניב. לטענתו, רק שמאל לאומי יכול למנוע את הפיכתה של ישראל למדינה דו לאומית. "הספינה הציונית עומדת לטבוע על הסלעים של הדו לאומיות. להחליש את הציונות זה להקטין את הסיכויים של חלוקת הארץ. השמאל הפוסט ציוני לא בעד חלוקה אלא בעד מדינה דו לאומית. זה רעיון כל כך לא ישים וכל אדם שמתמצא בפוליטיקה של המזרח התיכון יודע שזה מגוחך.

"סולידריות נקשרת דרך הרגש הלאומי. שמאל שהוא לא לאומי לא יכול לענות על הצורך הזה. אין כזה דבר שמאל אפקטיבי שהוא אנטי לאומי. שמאל מבוסס על סולידריות וכדי ליצור סולידריות צריך אתוס משותף. מי שאך ורק בעד זכויותיו של היחיד משייך את עצמו באופן אוטומטי לאינדיווידואליזם של השוק החופשי. שמאל אמיתי חייב להישען על רגש קולקטיבי ומה שיפה בעניין הוא שהרגש הזה הוא לא שלילתו של האחר".

המניפסט של "השמאל הלאומי" הצליח לגרור לא מעט ביקורת. השפה, ההתלהמות.

"אני התנגדתי לשפה הבוטה של המניפסט וגם אמרתי את זה לאלדד יניב. אני בהחלט שותף לרעיונות וחושב שהמתקפה על הניסוחים של הטקסט היו הסחת דעת ונועדו להסית את הדיון מהתוכן עצמו".