פול גז

מאז ראשית דרכו הילך פול וולר בהתמדה בין מסורתיות – בעודו נאמן תמיד לאסתטיקת ה-Mod שנוסחה בסיקסטיז – לבין הצורך לשבור את הכלים ולעשות משהו חדש. בתקופת הג'אם הראה וולר הצעיר שאפשר להיות מוד ולעשות פאנק באותו זמן. בתחילת שנות השמונים פירק את הלהקה, חימצן את השיער, הקים את הסטייל קאונסיל, ונטש את הפאנק העצבני לטובת סול תכול עיניים חלקלק. במהלך קריירת הסולו שלו, שאליה יצא בתחילת שנות התשעים, ביסס עצמו בתור השלמה ארצי של אנגליה, אבל לכבוד יום הולדתו החמישים, שאותו חגג לפני שנתיים, הוציא אלבום כפול ניסיוני והרפתקני.

"22 חלומות" היה אלבום גדול ובומבסטי, על פי מיטב מסורת האלבומים הכפולים הגדולים בהיסטוריה של הרוק, שהכיל בנוסף לרוק ולסול המוכרים של וולר, גם אלקטרוניקה, ספוקן וורד, ג'אז, סמבה, נעימת פסנתרים והרבה פסיכדליה. זה היה "האלבום הלבן" של וולר, ואף שהוא נכנס היישר למקום הראשון במצעד האלבומים הבריטי והיה האלבום הכי מצליח שלו מזה עשור, ההנחה המקובלת הייתה כי לאחר שאיוורר את האספירציות הניסיוניות שלו, יחזור פול וולר להיות סמל לרוק בריטי מסורתי, מה שקוראים באנגליה Dad Rock.

אבל ההפך הוא הנכון. מתברר ש"22 חלומות" רק פתח לוולר את התיאבון לאקספרימנטציה, והפעם הוא החליט ללכת עוד יותר רחוק. הבנאדם אפילו אשכרה הרים טלפון לקווין שילדס ממיי בלאדי וולנטיין שיבוא לנגן גיטרה בכמה משירי אלבומו החדש.

"אני רוצה להוציא אנשים מים הבינוניות", הצהיר לאחרונה וולר. "המדינה שרויה בסינדרום 'כוכב נולד'. הבינוני הפך להיות הסטנדרט. אנחנו צריכים לפרוץ מבעד לבינוניות הזאת!". לשם כך קיבל וולר כמה החלטות עקרוניות לפני תחילת העבודה על האלבום החדש. ראשית, הוא בחר בצורת עבודה ספונטנית יותר, שמתרחשת באולפן. במקום לכתוב את המנגינות על גיטרה אקוסטית לפני תחילת ההקלטות, החליט וולר לאתגר את עצמו ולהגיב באולפן באופן ספונטני להנחיות של המפיק והשותף לכתיבת השירים, סיימון דיין (שהפיק גם את "22 חלומות"). גם הטקסטים בחלקם נולדו תוך כדי אילתור באולפן. שנית, הוא רצה שהאלבום החדש יתרחק מהפסטורליה של "22 חלומות" לטובת סאונד קשוח ואורבני יותר.

התוצאה, "Wake Up the Nation", הוציאה אותי מבולבלת לאחר ההאזנה הראשונה. אפקטים מוזרים, רעשים, טראקים מושמעים אחורה, שינויי קצב, שילובים של אלקטרוניקה, משחקי אולפן אינסופיים. אלבום עמוס אקספרימנטים שנשמעים כאילו נעשו על ידי בריאן אינו בשנות השבעים – משהו בסגנון טרילוגיית ברלין של דיויד בואי.

בפעם השנייה ששמעתי את האלבום כבר שנאתי אותו. וולר דחס אליו 16 שירים ב-40 דקות, ולמרות שרוב השירים קצרצרים, הם מלאי פניות לא צפויות וצלילות לרגעי ורטיגו מסחררים. הוא עשה לי כאב ראש נוראי ויצאתי בהצהרה נחרצת שמשבר גיל העמידה גורם לוולר להשתדל יותר מדי להוכיח שהוא אמן רציני, ושאני איתו גמרתי. אלא שהייתי צריכה לשמוע את האלבום שוב כדי לכתוב עליו, וכיוון שזה אלבום לא קל הייתי צריכה לשמוע אותו שוב. ושוב ושוב ושוב. ואז קרה הפלא. איפשהו בין השמיעה הרביעית לשביעית, החלו השירים לקבל צורה מוגדרת, וקצת אחר כך התחלתי להתאהב באלבום.

"Wake Up the Nation" מתחיל בקטע רוקנרול ברים עם פסנתר הונקי-טונק שיכור בסגנון ה-Faces, שבו מתופף Bev Bevan מ-ELO/The Move. הוא ממשיך בשיר הנושא, שהוא המנון גלאמי ועצבני, שבו מפציר וולר הכעוס במאזיניו: "תוציאו את הפרצוף מהפייסבוק וכבו את הטלפון". גם הוא וגם "Up The Dosage" נשמעים כמו רוקסי מיוזיק בתקופת בריאן אינו. אבל זה רק פן אחד של האלבום, שכל רגע בו זורק אותך למקום אחר.

"No Tears To Cry" הוא בלדת סול, שבה מתופף קלם קאטיני בן השבעים ומשהו, המתופף של להקת הסיקסטיז האינסטרומנטלית דה טורניידוז. “Aim High” ו"Whatever Next” הם קטעי Fאנק (אישית הייתי ממליצה לוולר לוותר על הפלסטו), ואילו “In Amsterdam” ו“Whatever Next” הם קטעים אינסטרומנטליים – הראשון חלומי, השני פסיכדלי ומצטט קטעים מוזיקליים משירים קודמים באלבום, מה שרק מוסיף לאווירת הדה-ז'ה-וו הטריפית.

”Fast Car / Slow Traffic” הוא קטע פוסט-פאנק עצבני. מנגן בו לא אחר מאשר הבאסיסט של הג'ם, ברוס פוקסטון, שאיתו וולר לא דיבר שנים (השניים השלימו לאחרונה בנסיבות עצובות, לאחר שאישתו של פוקסטון ואביו של וולר, שהיה גם מנהלו, הלכו לעולמם). ב"אנדרומדה" הפסיכדלי וולר נשמע ממש כמו דיויד בואי, ו- "Three and Seven Is The Strikers Name", אחד משני השירים שבהם מנגן קווין שילדס גיטרה – הוא קטע סוער ורעשני.

הקטע הכי מוזר באלבום, שבתחילה עיצבן אותי נורא, אחר כך הביך אותי ובסוף התחבב עלי בצורה בלתי מוסברת הוא “Trees” – מעין מיני אופרת רוק בחמש מערכות וההוכחה שפול וולר לא יודע גבולות מהן. זאת תכונה שצריך להתרגל אליה כשהיא באה מבן אדם שלעולם לא ילבש משהו החורג מספר חוקי המודז, אבל גם תכונה שצריך לברך עליה.

אפילו שהמבקרים האנגלים נפלו שדודים לרגלי "Wake Up the Nation" – וזה הגיוני, כי גם אצלנו היו מתלהבים אם שלמה ארצי היה מתחיל לעשות מוזיקה נסיונית ומעניינת - זה לא אלבום חף מבעיות. ההפך – הוא מלא בהן. הוא עמוס, אגרסיבי, יומרני ומתיש מאוד. מצד אחר, מזמן לא שמעתם את פול וולר שועט קדימה בכזו התלהבות, ובסופו של דבר ההתלהבות שלו מדבקת. אין ספק שלוקח זמן להתרגל לאלבום, אבל ברגע שנכנסים לזה הוא מבטיח חוויה בלתי נשכחת.