בשבח הטרמפולינה

לא אהבתי את "נגיעות", האלבום המצליח ביותר של סחרוף, שיצא בשנת 1998. בכלל לא עשתה לי את זה ההפקה. את קדמת הבמה, מבחינתי, נאלצו לקחת הטקסטים, שהרחיקו אותי מהתוצאה אפילו עוד יותר. חשתי כי סחרוף מנסה למחות, אך הופך לנגד עיני למעין דודה מתריסה. אבל ברי הוא קודם כל מוזיקאי, חשבתי, זה לא נורא אם האמירה שלו יצאה קצת לא מגובשת. על כל פנים, ידוע אכזבות, ציפיתי להמשך ישיר של אותה מגמה לא טובה באלבום החדש.

"האחר" נפתח עם סאונד של גלים, ים. מצטרפת לה גיטרה, מעט קולות, ואז פתאום, משום מקום, מגיחים ניסורי הבי מטאל. ואז סימפול סקסופון. חיים לרוז נמצא גם כאן, אמון על ההפקה המוזיקלית. פתאום זה מסתדר, התכנותים והסימפולים מתנגשים עם גיטרות בג'ננה, מתנקזים לג'אם מבולגן. אני מתחיל להכיר בטעותי. ניסורי הגיטרות לא הולכים לשום מקום בינתיים. אחרי דילוג קל על השיר השני, "מונסון" הסינגלאי, הם מוטחים שוב בשיר והבא, "רועדים", ואחר כך ב"אבק בנעליים" (הפקה של רע מוכיח), בדיוק ברגע שהוא כמעט מקובע בתווית של ידידותי לקובלנץ. וגם בשיר אחריו, "שוב שיגעון".

הנבחרת שמגבה את סחרוף היא, כמובן, מנצחת. אין פה זמן ומקום לאזכר את כולם, אבל עזבו אתכם, אם תקנו את הדיסק, הכל כתוב שם. המתח, הגיטרות וברי סחרוף מסתדרים מעולה עם הסימפולים, שממלאים ומשלימים את השירים. עם התופים או הלופים יחד איתם, הם לעתים מספקים טרמפולינה לבלגן, ולעתים דבוקים חזק-חזק לג'אם. חיים לרוז יכול לפנות זמן לסמפל את עצמו לועס מסטיק.

הטקסטים של ברי, קודם כל מוזיקאי, נראים הרבה יותר טוב באכסניה הזאת. בעצם, הם נראים הרבה יותר טוב בכל מקרה. "אתה בסך הכל כלי", הוא שר ב"רואים שלא רואים", ומתפנה להתכתב עם איינשטין: "אתה בסך הכל כלי/ אתה ואני אמרו את זה קודם/ זה לא משנה". שבעה שירים לתוך האלבום ברי נרגע קצת. המתח יורד, ועמו גם האיכות. המלודיות הן סחרוף, תמיד יהיו, הפלטפורמה משתנה.

סוף הדיסק. הביצוע ל"עיר מקלט" של אהוד בנאי מסתיים בסמפול של "התקווה" ומתחבר להכאה המצמררת והמוות שב"ריבונו של עולם", שיר אשכבה שכתב לעצמו בארי חזק שנפל ביום כיפור. מילים שהן התרסה אנטי מלחמתית כה חזקה, אמירה כה לא ריקה וסתומה, שהן מגכיחות כל ניסיון צפוי לאמצן לחיקו של איזשהו מיתוס או שניים-וחצי-מניפולציות-רגשיות שהעולם הזה נוטה לחוג סביבו באזור הזה.

האלבום החדש של ברי סחרוף הוא יריקה בפנים. יריקה בקונספציה המוזיקלית הדלוחה, שכולה מכוונת לעשיית "נעים" ושמטרתה להסתיר בושה גדולה שמתחבאת שמה מאחור. זו יריקה על סיסטמה אנלוגית וגזורה לקונספציה אחת גדולה ואחרת שממלאת את חייכם, אזרחים, ולכן "האחר" יכול להיות רחוק מאלבום מושלם, אבל הוא מנצח כי הוא חופשי.