הצייר אביגדור אריכא, מחשובי הציירים בישראל, הלך אמש (חמישי) לעולמו בפריז, יום בלבד לאחר יום הולדתו ה-81. אריכא התמודד בתקופה האחרונה עם מחלה קשה, כך מדווחת רשת ב' של קול ישראל.
אריכא נולד ברומניה בשנת 1929. בשנת 1941 הועבר על ידי הנאצים למחנה ריכוז במערב אוקראינה, שם איבד את אביו. בשנת 1944 עלה אריכא לישראל והשתקע בקיבוץ מעלה החמישה ואף נפצע במלחמת העצמאות. לאחר מכן למד אמנות בבצלאל בירושלים, וכשקיבל מלגת לימודים בפריז, עבר לבירה הצרפתית והשתקע בה בעקבות נישואיו. יחד עם זאת, אריכא שמר על קשר קבוע עם ישראל, הגדיר עצמו כאמן ישראלי והציג בארץ תערוכות מעבודותיו, בין השאר במוזיאון ישראל בירושלים ובמוזיאון תל אביב לאמנות.
עוד בוואלה!
"בעיני, הוא החשוב מבין הציירים הישראלים של 40 השנים האחרונות", אמר לוואלה! תרבות אמון יריב מגלריה גורדון, שייצגה את אריכא בישראל. "הציור שלו, גם בזירה הבינלאומיות היה מהראשונים לבשר את החזרה לציור מהתבוננות. מתוך אותה ראשוניות של הסגנון הזה, אריכא הוליד עבודות שהם לא סנטימנטליות. היה לו ציור שהתעקש להתבונן במה שמונח מולו ובמבט מפוכח ודווקא בגלל שהוא ניצב מול הצופה, דווקא מתוך זה הוא מצליח מאד לרגש. זה לא ציור של אפקטים או ווליום גבוה, הפוך מכך".
"הדבר המרתק ביותר בתופעה שנקראת אביגדור אריכא היה העובדה שאביגדור היה, באופן נדיר, גם תיאורטיקן של אמנות וגם צייר גדול", מספר מוטי עומר, מנכ"ל מוזיאון תל אביב לאמנויות, שעבד עם אריכא במשך 40 שנים ונשמע עצוב למדי בשיחה עם וואלה! תרבות. "אביגדור קיבל על כך הכרה מלאה, גם כשהוא היה בוועדת הייעוץ של הלובר בפריז ובתערוכות שהוא אצר בומזיאון ישראל וגם במוזיאונים בעולם. כבר מראשית דרכו הוא חיבר טקסטים שהם מניפסטים על תפקיד האמנות ותפקיד האמן, הקשר בין האמן ובין החברה. לצערי, קובץ המאמרים שלו יצא באנגלית ואני מקווה שיום אחד הוא יתורגם לעברית".
"התיאוריה האמנותית שלו מול העשייה האמנותית שלו היא מדהימה ולא אופיינית לרוב האמנים", מוסיף עומר. "הוא השקיע לא רק במחקר, אלא גם בגיבוי ההיסטורי של הדברים. מאמריו מלאים ברפרנטים לספרים בארבע שפות. היה לו את כל הספקטרום המחקרי וזה נדיר, אין אמנים כאלו".
"דבר נוסף ולא פחות חשוב הוא הכנות המוסרית, שאני לא מכיר כמוה", אומר עומר. "אם אריכא הרגיש שהתיאוריה שלו לא חופפת לאמנות שלו, הוא שינה את האמנות. המשבר שלו עם הציור המופשט הוא דוגמה לכך. בשנת 1965 הוא הרגיש את זה ופשוט לא צייר, ולאחר מכן צייר רק מה שהעין רואה. זו תכונה שאני לא מכיר אצל אמנים - שהצד המושגי שלהם כל כך מחייב, שברגע ששהם רואים שהציור לא מנפיק את מה שהם מאמינים בו, הם מפסיקים לצייר. אפשר בהחלט להגיד שהוא היה האבא של הציור הפיגורטיבי החדש שלנו והמצויר על פי העין, שהיד ממש עוקבת אחרי העין".
איך הוא היה כבן אדם?
עומר: "כבן אדם, כפי שאפשר לראות, הוא היה אדם מאד מחויב, מאד אסרטיבי ומאד מאמין במה שהוא חושב. הוא לא היה אדם קל והוא היה עיקש, עיקשות שהיא חלק מהעשייה האמנותית שלו בהיבט המחויבות של מה שהוא יצר וצייר. הוא היה איש שיח מרתק, שתמיד סיפק היבט אחר וחדשני לדברים. היתה לו את היכולת היהודית-תלמודית של ה'איפכא מסתברא' או 'הערך הדיאלקטי', כפי שקוראים לכך היום, של לראות את הדברים משני הצדדים המנוגדים ואז להגיע להחלטה. הוא אהב את הוויכוח, הוא היה המתקיף והתוקף שמחכה לתגובה".
"חשוב להדגיש גם שאריכא תמיד היה מודע ואסיר תודה למוריו בבצלאל, ובמיוחד למרדכי ארדון, שהוא העריץ כמורו", מוסיף עומר. "צריך לזכור שמדובר בדור של אמנים שגדל בבצלאל בסוף שנות ה-40, תוך כדי מלחמה, שאריכא נפצע בה באופן קשה. נסיעתו לפריז היה הפיצוי והריפוי שלו לאותה אותה פציעה".
אחד מחבריו הקרובים של אריכא היה המחזאי והסופר האנגלי סמואל בקט ("מחכים לגודו"). במשך למעלה מ-30 שנות ידידות שיתפו השניים פעולה, כשבקט תורם טקסטים לספרים שעסקו ביצירתו של אריכא ואילו אריכא - רישומים לפרסומים שונים של בקט. השניים שמרו על קשר חם עד מותו של בקט בשנת 1989.
אריכא הציג את ציוריו, איוריו ורשימותיו באינספור מוזיאונים מכובדים ברחבי העולם וזכה בפרסים כמו מדליית הזהב בטריאנלה של מילאנו, בתואר ד"ר לשם כבוד מטעם אוניברסיטת ירושלים ופרופסור לשם כבוד מטעם האקדמיה הלאומית לאמנויות של סין.
מוטי עומר מספר כי בעוד כחודש, ב-27 במאי, תיפתח תערוכה חדשה מאיוריו של אריכא לספר "כלב חוצות" של שי עגנון, בבית עגנון בירושלים. "התערוכה הזו תראה את כל התפתחות של אריכא בשנות ה-50, מאיורים ריאליסטיים לאיורים לגמרי מופשטים", אומר עומר. "זה שוב מדהים עד כמה הוא היה סיסטמתי ושיטתי, כשהתיאוריה חופפת לכל מעשה ידיו".
*עדכון ראשון: 08:35