עם הירצחו של הדוקטור ארנסטו "צ'ה" גווארה ב-1967 על ידי הצבא הבוליביאני, פורסמה בעיתון איטלקי תמונה שצולמה שבע שנים לפני כן על ידי הצלם האיטלקי אלברטו קורדה. כשברט עם כוכב מתכת בודד לראשו, גווארה נועץ עיניו מעלה בהבעה קפואה שכולה תערובת של רומנטיקה, דומיננטיות וכריזמה אינסופית. תמונה נוטפת עוצמה, שמיד הפכה לאחד מסמלי הפופ המוכרים ביותר ביובל האחרון (וד"ש לאוהדי הפועל ירושלים).
צ'ה גווארה, רופא ארגנטינאי צעיר שבשנות ה-50 יצא לעזור לחלכאים והנדכאים במסע על אופנוע בדרום אמריקה, הפך עוד בחייו למיתוס. אחרי מותו חצה המיתוס הזה גבולות, תרתי משמע. הוא נחשב סמל לצדק, לוחם אולטימטיבי למען החלשים, סוציאליסט בכל רמ"ח איבריו. איזה אחוז מההאדרה הזו נכון? תלוי את מי שואלים, כי אם הנשאל הוא פידל קסטרו, זה עוד הרבה יותר גדול ממה שזה נראה. מכיוון שמגווארה עצמו לא נדלו רישומים רבים מ-12 שנות פעילותו בשורות המהפכה הקובנית, קסטרו הוא עד האופי הקרוב ביותר. מהימן? זו כבר שאלה שהתשובה לה נמצאת בעיני המתבונן.
"צ'ה גווארה בזיכרונותיו של פידל קסטרו" הוא תיק זיכרונות המאגד בתוכו נאומים וראיונות שערך הדיקטטור הקובני. הספר יצא לאור במספר מדינות ב-2006, ותורגם לאחרונה מספרדית על ידי מתן קמינר, שנעזר בייעוצו המדעי של דוקטור אפרים דוידי. כפי שניתן להבין, הספר מעיד על קסטרו לא פחות מאשר על צ'ה. אחד מסימני ההיכר של העריץ הקובני הוא נאומיו הארוכים, יכולתו לדבר ביתר שאת ולאגד סביבו את ההמונים. ובהספדיו החוזרים לגווארה, קסטרו מתגלה כבעל יכולות בלתי נדלות להפליג, לדרבן ולהקסים, תכונות שניחוחן העז עולה גם מתוך הדף הדומם.
מתחת למרפסת בהוואנה
אולם, כמובן, אף על פי שמרבית הדברים מצוטטים מגרונו הזועם של קסטרו, גווארה הוא האישיו המרכזי. בהקדמה מדגיש דוידי (עמ' 7): "אנו עוסקים בזיכרונות. ביוגרפיה מלאה על המהפכן הארגנטיני-קובני עדיין לא פורסמה... יתרה מזאת, לחוקר אין כל גישה לחומרים שנאספו בארכיון המפלגה הקומוניסטית הקובנית, אשר גווארה נמנה עם מייסדיה". הספר, אם כן, עוסק בניסיון לחשוף פן נוסף מאישיותו של הרופא שהקסים כל כך הרבה אנשים.
האם הוא עושה זאת? כבר אמרנו, תלוי את מי שואלים. אופיו של הספר בעייתי. ראשית, מבנהו מציק לעין ולא נעים לקריאה יותר מדי הקדמות, חזרות על פרטים והערות שוליים. אולם זו בעיה משנית, שהרי התוכן הוא העיקר. והתוכן הזה, מכיוון שהוא מוצג מנקודת מבט אחת בלבד, הוא מניפסט שמאלני-רדיקלי שבא לשכנע את המשוכנעים. על אף ההסתייגות הראויה של דוידי כי מדובר בזיכרונות, אי אפשר להתעלם מהאג'נדה הלא סמויה של המוציאים לאור, העורכים, החוקרים והמתרגמים ברחבי העולם וגם כאן בישראל.
לעתים קרובות, דומה שדברים שאמר קסטרו בוקעים מקולם של השותפים לכתיבת הספר, כאילו הם מאזינים בשקיקה ובהסכמה מלאה לדבריו ונמנים עם קהלו של קסטרו מתחת למרפסת בהוואנה. רושם שכזה ניתן לשאוב מהציטוט בעמוד 124: "וגם לאימפריאליזם סיבותיו הוא: צ'ה ודוגמתו היוצאת מן הכלל צוברים מדי יום ביומו כוח ברחבי העולם. רעיונותיו, דיוקנו, שמו אלו הם דגלי המאבק נגד העוולות שמהם סובלים המדוכאים והמנוצלים, והם מושכים את תשומת ליבם הנלהבת של סטודנטים ואינטלקטואלים בכל העולם".
למעריצים בלבד
ומה עם הביקורת? היא לא קיימת, מכיוון שלזיכרון, במיוחד לזה של קסטרו, יש נטייה להיות סובייקטיבי. איך מתנגשת העובדה שהאידיאולוגיה והרצון לעזור למדוכאים מושגים באמצעות דם ההמונים וקטל חסר רחמים? כמובן שכל אזכור לכך מלווה בפאתוס חיובי מצדו של הרודן (עמ' 106): "עבור אדם כמוהו לא היה צורך בטיעונים מרובים. הספיק לו לדעת שהמצב בקובה דומה, הספיק לו לדעת שישנם אנשים שגמלו בדעתם להילחם במצב בדרך הנשק, הספיק לו לדעת שאת אותם אנשים מניעים רגשות מהפכניים ופטריוטיים אמיתיים".
המסקנה, אליה ניתן להגיע כבר משמו של הספר, היא שהוא לא מתיימר להציג איזשהו פן חדש (לא כל שכן אובייקטיבי, כמובן) באישיותו של גווארה, אלא להעצים עוד יותר מיתוס שגם כך רק הולך וגדל לאורך השנים. הצגת הדברים מפיו של קסטרו היא טאטוא מתחת לשטיח של גורלה האמיתי של המהפכה שלו ושל צ'ה: קובה היא ארץ ענייה ומדוכאת, שסבלה בימי השלטון הסובייטי והידרדרה עוד יותר לאחר התפרקותה של ברית המועצות. מהו, אם כן, הבסיס להאמין לדברי ההלל של קסטרו? לא איתן במיוחד, אם תשאלו אותי, אבל כל אחד זכאי לדעתו, וסביר להניח שמעריציו של גווארה יתכסו בשמיכה עבה מבושמת ברומנטיקה לאור הדברים האמורים. בסך הכל, "צ'ה גווארה בזיכרונותיו של פידל קסטרו" הוא מסע ארוך של השתפכות וערגה לדמות נערצת במיוחד. לא הרבה מעבר לכך.