פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      חלוקת הארץ

      התוכנית של המדינה או התשובה הטלוויזיונית להתרסקות של מכבי תל אביב? אודי הירש ולילך וולך מתווכחים איך לסכם את העונה האחרונה של ארץ נהדרת, ומשאירים בידיכם את ההחלטה

      פירסט קלאס / לילך וולך

      את התסריט הזה אנחנו מכירים כי אנחנו, כולנו, כותבים אותו מחדש בכל עונה – "ארץ נהדרת" עולה, בפינת הקפה כולם מגייסים את הטון הכי לא מתרשם שיכלו, כדי לומר למה בעצם זה כבר לא מה שהיה פעם, ושהם עדיין צופים, אבל לא באדיקות. רק כי הילדה לוחצת, ורק כי הטלוויזיה ממילא פועלת.

      שישי בערב, מה כבר יש לראות. אבל בשבוע השלישי לעונה מבין האדם הס?ביר שהוא כרגע נפרד מסבתא שלו בטלפון ב"אוקיי, יאללה, ממממ ביי".

      אין דבר שהצופה הישראלי מתאווה לו יותר מאיזה עמוד תווך תרבותי יציב; מאידך – ברגע שאחד כזה מצליח לבלוט ולזקוף ראש מעל לפני השטח, אנו מגיעים מהר מהר להוריד לו איזו קטנה על העורף, שלא יתפוס תחת, כן?

      בעצם, זו בדיוק אותה דואליות שערסים נוקטים בשיטות חיזור: מצד אחד נפלת מגן עדן ואבא שלך גנן – מצד שני יש עוד אלף כמוך, לכי לכי יא מכוערת.

      העונה השביעית של "ארץ נהדרת" לא היתה נטולת פגמים, אבל איך לומר – גם המציאות לא בדיוק נטולת פגמים והיא ההשראה העיקרית למרא?ה הלונה פארקית שיוצרי "ארץ נהדרת" מתעקשים לשים בפנינו באופן עקבי. "מתעקשים", אגב, כי הרבה יותר פשוט לסגור את העניין ב"יש כאן מישו מבת ים?", ויש תוכניות שברמתן הרוחנית זה בדיוק מה שהן עושות.

      אין היום עוד תוכנית שמייצרת תרבות מיידית, שאפשר לעשות לה קופי פייסט ולהשתמש כמעט ללא תיווך בשפה שלה, בהברקות שלה ובחיקויים שלה באופן אלגנטי. וכן, "גיס?נו" מהשידורים החוזרים של "רמזור" זה מצחיק, אבל רחוק מאלגנטי.

      המודל הבינלאומי הדומה ביותר ל"ארץ" הוא "סטרדיי נייט לייב" (כולל האשמות קלות על השפעה עמוקה מדי על יוצרי "ארץ"), מותג אמריקאי של מערכוני סאטירה פוליטיים וחברתיים המוקלט בשידור חי, ומחזיק מעמד מ-1975 ועד היום.

      גם שם לא כל תוכנית היא הברקה ולא כל מערכון הוא פנינה. אבל האפקט המצטבר, חניכת הקומיקאים לתוכנית, והיציבות של המוסד הם מה שהופכים את "סטרדיי נייט לייב" למיתולוגיה שמתהווה כל פעם מחדש.

      למעשה, כל מנכ"לי הערוצים בכל מדינה היו קוצצים את הזרת בשביל מותג חזק כמו "סטרדיי נייט לייב". יכול להיות שלנו כבר יש מקבילה אבל עינינו טחו בחומוס מכדי לראות זאת?

      יאללה, מממ, מכבי/ אודי הירש

      יש הרבה אירוניה בכך שדווקא בעונה שבה הפך שחקן עבר במכבי תל אביב לדמות קבועה ב"ארץ נהדרת" – תוכנית שרבים מכותביה נמנים עם אוהדי היריבה העירונית - היא מזכירה יותר ויותר את הקבוצה הדורסנית של המדינה. כמו מכבי, גם "ארץ נהדרת" רוכשת את כוכבי המתחרים (שני כהן) ונפרדת בלי סנטימנטים מכוכביה הדועכים (אורנה בנאי בנעלי מיקי ברקוביץ'). כמו הצהובים, היא נהנית מתקציב גבוה באופן משמעותי מזה של יריבותיה, שבשלב מסוים מרימות ידיים ומתפרקות (אף כי חייבים להודות כי לכתה של הפועל רמת גן היה מעציב יותר מהתנדפותה של "שבוע סוף"). ובהיעדר אלטרנטיבה ותחרות, היא נבחנת אך ורק בהשוואה לעברה המרשים ולפוטנציאל העצום שלה.

      במבחן האכזרי הזה - שלוקח כמובן מאליו את הסטנדרטים הגבוהים שעליהם שומרת התוכנית במשחק, בבימוי ובהפקה - "ארץ נהדרת" לא עמדה העונה. מעל הכל, היא סבלה מחוסר יציבות. תוכניות הפתיחה היו בינוניות, אחר כך הגיע שיפור ניכר (בעיקר בעקבות דחיקתם של הפאנלים המשמימים), ובשבועות האחרונים ניכרת שוב דעיכה מסוימת.

      דווקא דמותו של טל ברודי מעידה על המגמה הבעייתית: כשהופיע לראשונה החיקוי של העולה החביב מארצות הברית, שפרט לאפיזודה קצרה בפריימריז לליכוד נפקד מהחיים הציבוריים כבר כמעט 20 שנה, היה לו הקשר – תגובה לפרשת פנאן. ההמשך כבר נראה כניסיון מאולץ לדפוק שוב ושוב במסמר שכבר ננעץ בקיר. כך היה גם במקרה של מומי, ליטל מעתוק, שאולי, אבי סופר, הישראלי היפה והמקפלות: רכיבה על הצלחה ראשונית, במטרה ליצור מטבעות לשון שישתלטו על השיח ליד הברזיות במקומות העבודה ובתיכונים. באופן טבעי, האפקט הקומי של הקטעים האלה הלך ודעך ככל שהעונה התקדמה.

      במקביל, רגעי השיא האמיתיים, שבהם התייחסה התוכנית בחדות ובשנינות למציאות הישראלית, היו נדירים. אין די בהומאז' המבריק של כצל'ה ל"ממזרים חסרי כבוד", במעצר של מנוי "הארץ" על ידי השב"כ ובהשוואה של היחסים עם ארצות הברית לסיפור המגילה כדי להפוך עונה שלמה למוצלחת.

      חייבים לומר שארץ נהדרת לא תלויה רק בעצמה. ראשית, היא זקוקה לתחרות אמיתית, שגורמת באופן טבעי לכותבים להתחדד ולהשתפר. גם בעבר פרחה התוכנית כשנלחמה ב"רצועה" או ב"שבוע סוף". מעבר לכך, היא סבלה מהנמנום שממיט על האקטואליה הישראלית המקפיא הלאומי, יצחק שמיר - סליחה, בנימין נתניהו. אחרי הכל, העונה שעברה, שהתנהלה במקביל לעופרת יצוקה, הייתה אולי הטובה ביותר בתולדותיה. אם על המתחרים מ"רשת" קצת קשה לסמוך, הרי שהמזרח התיכון דווקא מספק סיבות לאופטימיות: יש דיבור חזק שבקיץ תפרוץ מלחמה בצפון.