עד הסוף

גם כוכבי רוק ממררים לפעמים בבכי כמו תינוקות – לדיימון אלברן, סולן בלר, זה קרה בהופעת האיחוד של הלהקה בפסטיבל גלסטונברי האחרון. מי שהנציחו לעד את הרגע החד-פעמי הזה הם וויל לאבלייס ודילן סאותרן, יוצרי "No Distance Left to Run", העוקב אחר האיחוד של הלהקה לאחר שבע שנות נתק. לאבלייס וסאותרן היו עם אלברן לאורך כל הדרך, וגם עמדו לא הרחק ממנו כשהחל להתייפח, אבל הם לא בכו יחד איתו. את הדמעות שלהם שפכו השניים עוד קודם לכן, ולא מהתרגשות.

"האמת היא שבכינו לא פעם מתסכול", מספר לוואלה! תרבות סאותרן, הקומוניקטיבי מבין השניים, שיגיעו השבוע יחדיו לישראל לרגל הקרנת הבכורה של הסרט בפסטיבל דוקאביב וגם ינחו בו סדנת אמן. "היינו עם בלר פחות או יותר מהרגע שבו התחילו להתכונן לאיחוד ועד ההופעות בגלסטונברי ולאחר מכן בהייד פארק, וההרגשה היתה לעתים שאנחנו מעיקים עליהם ושנמאס להם מאיתנו. זו היתה תחושה לא נעימה, אם כי בסופו של דבר כולם מרוצים מהתוצאה הסופית – גם הם וגם אנחנו".

סאותרן: "יש בזה משהו, כי אלברן באמת אינו מושא תיעוד אידיאלי. מצד אחד, הוא מחושב מאוד ונותן לך בראיונות רק את מה שהוא רוצה לתת. מצד אחר, הוא גם אוהב להסתלבט. כך, למשל, באחד הקטעים צילמנו את הארבעה מהלכים יחדיו בסגנון 'כלבי אשמורת'. אלברן ידע שאנחנו הולכים להציג את הקטע הזה בסופו של דבר בהילוך איטי, אז הוא בכוונה הלך לאט. בפעם השנייה שניסינו לצלם את זה, הוא שלף טריק אחר מהשרוול והתחיל לאכול בננה באמצע הצעדה. זה שיעשע אותו מאוד. עם זאת, צריך להגיד שבכל פעם שאלברן ניאות לשתף איתנו פעולה הוא הלך עד הסוף, וגם הרשה לנו לשלב בסרט את סצנת הבכי שלו, וזה מה שאיפשר את הצלחת הסרט".

סאותרן: "האמת היא שבפגישות הראשונות שלהם אפשר היה להרגיש מתח רב. היתה תחושה מוזרה באוויר, אבל היא התפוגגה במהרה, ומשם והלאה המחויבות של כל הארבעה היתה כה חזקה שלא היה ספק שהם יגיעו יחדיו לקו הסיום. כל זה אולי איכזב אותנו קצת, כי מבחינה דרמטית מובן שהיה עדיף לנו לתעד איך האיחוד מתפוצץ, אבל כנראה שבשביל דברים כאלה צריך להתלוות לאחים גלאגר".

סאותרן: "לא הופתעתי מעצם העובדה שהם הקליטו יחד שיר אלא מן המהירות שבה זה קרה. לא חשבתי שהם יעשו זאת כבר עכשיו, כי התחושה היתה שהופעות האיחוד בהייד פארק הביאו אותם לרוויה. בכל מקרה, לא שמעתי את הסינגל אז אני לא יכול לחוות דעה על התוצאה".

לאבלייס: "האמת היא שגם אני לא האזנתי לו. פשוט מוזר לנו לשמוע עכשיו שירים של בלר, ובכל פעם שהם מתנגנים בסביבה, הדבר מעורר בנו תחושה משונה מאוד שקשה לי אפילו להסביר אותה. אולי זה בגלל שעד לפני שנה הכרנו את בלר רק בתור פרצופים מהמגזינים, ופתאום אנחנו מכירים אותנו כאנשים עם כמה ממדים".

סאותרן: "אם מישהו היה בא אליי היום ושואל אותי מה לעשות כדי להקים להקה שתחזיק לאורך זמן, הייתי מסכם את העצה שלי בשני משפטים. דבר ראשון – תלמד לנגן על גיטרה. דבר שני – תתרחק מסמים".

לאבלייס: "הכי חשוב זה לשמור על החברות, כי ברגע שהלהקה הופכת מחבורה לסתם עסק, אז הכל מתפרק. מוזיקאים שחברים באותה להקה נאלצים לסבול זה את זה כל הזמן בנסיעות אינסופיות, וקשה לשרוד את הדביקות הזו, אבל אם הם מצליחים להישאר חברים למרות הכל, שום דבר לא יכול לעצור אותם".

סאותרן: "האמת שעכשיו אנחנו שונאים אחד את השני...סתם, האמת היא שאנחנו עובדים יחד מאז הלימודים ולא נראה לי שזה ישתנה בקרוב".

סאותרן ולאבלייס נפגשו בבית הספר לקולנוע בליברפול, וכפנאטים של המסך הגדול ומעריצים של יוצר המערבונים סם פקינפה, הכיוון שלהם היה הקולנוע העלילתי. אז איך קרה שהסרט הארוך הראשון שלהם הוא דווקא תיעודי?

"זה לא היה מתוכנן אלא לגמרי יד המקרה", מסביר סאותרן. "לא היו לנו מחשבות על עשייה דוקומנטרית, אבל אז שמענו שבלר מתאחדים ואמרנו לעצמנו שיש כאן הזדמנות חד פעמית לתעד היסטוריה בהתהוות, ואני חושב שאכן היינו עדים למשהו גדול מהחיים. הרגע הזה בגלסטונברי, שבו מאה אלף איש בקהל ממשיכים לשיר את 'Tender' גם לאחר שהסתיים ההדרן, הוא אולי הרגע הגדול ביותר שהייתי עד לו. גם בלר נפעמו ממנו, ובנסיעה חזרה הם פשוט ישבו המומים בלי שיכלו לפצות פה".

כך או כך, אף ש"No Distance Left To Run" מורכב מקטעי ארכיון, ראשים מדברים ותיעוד של חזרות והופעות, הדבר לא גרם לסאותרן ולאבלייס לשכוח את כל מה שחלמו עליו בלימודי הקולנוע.

"מראש החלטנו שלא נהיה זבוב על הקיר, ונשבענו שנמנע ככל האפשר מאסתטיקה של יומני חדשות או כתבות מגזין", מצהיר סאותרן. "המטרה היתה שזה יהיה סרט 'קולנועי' ככל האפשר, ובגלל זה השתמשנו בכל אמצעי המבע שעמדו לרשותנו – הילוך איטי, חיתוכים מהירים ובעיקר כמה שיותר משחקים עם המצלמה. גם את הקליפים שלנו אנחנו מביימים בצורה הזו".

בין הקליפים שסאותרן מדבר עליהם אפשר למצוא את "My Propeller" של הארקטיק מנקיז, את "Ulysses" של פרנץ פרדיננד ואת "Let's Dance to Joy Divison" של הוומבאטס. בכל המקרים היה מדובר בעבודות משובבות נפש, שהעידו על יצירתיות ומיומנות גבוהה של היוצרים, יחד עם רגישות הן לצד המוזיקלי והן לפן הוויזואלי. לאור כל זה, מפתה לסמן את סאותרן ולאבלייס כיורשיהם של גארת ג'נינג'ס וניק גולדסמית, שהחלו את דרכם בשנות התשעים כיוצרי קליפים מעולים (וחתומים בין השאר על "Coffee & TV" של בלר), ולאחר מכן יצרו את הסרטים העלילתיים הייחודים "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" ו"הבן של רמבו".

לאבלייס: "עד כמה שזה נשמע בנאלי, האמת היא שיוצר הקליפים האהוב עליי הוא מישל גונדרי. כל מה שהוא עושה מעניין".

סאותרן: "אני מעדיף את ספייק ג'ונז. 'Sabotage', שהוא ביים לביסטי בויז, הוא בעיני הקליפ הטוב אי פעם".

סאותרן: "הדבר הקל ביותר עכשיו יהיה לעשות סרט תעודה מוזיקלי נוסף, אבל זו תהיה טעות ללכת בכיוון הזה, כי יש דברים חשובים הרבה יותר באופק. אחת הסיבות שהתחלתי ליצור קולנוע היא ההשראה של האחים מייזליס, שמביימים מאז שנות השישים סרטים תיעודיים ישירים ואמיצים על המצב החברתי בארצות הברית, ואני רוצה ללכת בעקבותיהם. המצב החברתי בבריטניה קשה מאוד, לפחות עד שהממשלה הבאה לא תשנה זאת, ואני מרגיש חובה לעשות סרט בנידון".