וואלה! תרבות רוקדת עם הרוקי מורקמי

      פרק ראשון: "לרקוד לרקוד לרקוד"

      הרוקי מורקמי חוזר עם "לרקוד לרקוד לרקוד" - סיפורו של גבר רדוף סיוטים, בהם מככבת נערת ליווי מעברו, הנקלע לפרשת רצח שבין המציאות למה שמעבר לה

      מערכת וואלה! NEWS

      שוב ושוב אני חולם על מלון דולפין.

      בחלומות אני נמצא שם, מסובך במצב מתמשך כלשהו. הכול מרמז על כך שאני שייך לרצף החלום הזה.

      מלון דולפין מעוות, צר מדי. הוא נראה בעצם כמו גשר ארוך, מקורה. גשר המשתרע עד קץ הימים. ואני שם, במרכזו. עוד מישהו עומד שם, בוכה.

      המלון עוטף אותי. אני חש את הדופק שלו, את חומו. בחלומות אני חלק בלתי נפרד מן המלון.

      אני מתעורר, אך היכן? אני לא רק מהרהר בשאלה אלא אף משמיע אותה בקול: "איפה אני?" כאילו לא ידעתי: אני כאן. בחיי. מסממני העולם שהוא הקיום שלי. אין זאת אומרת שאני זוכר במפורש שהשלמתי אי פעם עם העניינים הללו, עם המצב הזה, עם פני הדברים שבהם אני קיים. לפעמים יש?נה לצדי אישה. בדרך כלל אני לבדי. רק אני והכביש המהיר העובר סמוך לדירתי, ולצד המיטה כוס (ובתוכה חמישה מיליליטר ויסקי) ואור הבוקר המאובק והמרושע - לא, מוטב לומר אדיש. לפעמים יורד גשם. במקרה כזה אשאר במיטה. ואם יש ויסקי בכוס, אשתה אותו. ואתבונן בטיפות הגשם הנושרות מהמרזבים, ואחשוב על מלון דולפין. אולי אתמתח, בתנועות איטיות, רכות. עד שאדע בוודאות שאני אני עצמי, ולא חלק של משהו אחר. אך אני זוכר את תחושת החלום. עד כדי כך שאני מוכן להישבע שאם רק אושיט יד ואגע בו, אותו "משהו", ואני בתוכו, ינוע. אם אני מאמץ את אוזני, אני יכול לשמוע את הרצף הזהיר והאיטי של המחזה, כטיפות זערוריות בתצרף מים סבוך הנושרות זו על גבי זו, זו אחר זו. אני מאזין ברוב קשב. ואז אני שומע מישהו בוכה, בכי חרישי, בלתי מורגש כמעט. יבבה מאי שם בחשכה. מישהו בוכה עלי.

      טוב לדעת (תוכן מקודם)

      איסטנבול פתוחה - מרחק שעה מפתרון טבעי וקבוע להתקרחות נשית

      חברת איילת גייר
      לכתבה המלאה

      *

      מלון דולפין הוא מלון אמיתי. הוא קיים ברובע כך-וכך של סאפ?ו?רו?. פעם, לפני שנים אחדות, ביליתי בו שבוע. לא, הרשו לי לדייק. כמה שנים חלפו מאז? ארבע. ליתר דיוק, ארבע וחצי. הייתי עדיין בשנות העשרים לחיי. באתי למלון דולפין בחברת אישה שא?תה חייתי. היא בחרה במקום. שם בדיוק נתגורר, כך אמרה. בלעדיה ספק אם כף רגלי היתה דורכת שם.

      חור נידח וקטן. כל זמן שהותנו שם איני זוכר שראינו לקוח אחר מלבדנו. היו שם כמה טיפוסים ששוטטו במבואה, אך מי יודע אם הם התגוררו במלון? מעל גבי הלוח שמאחורי דלפק הקבלה חסרו דרך קבע מפתחות אחדים, מכאן אני מניח שהיו במלון אורחים נוספים. אך לא רבים מדי. זאת אומרת, ברצינות, אתה תולה שלט של מלון אי שם בעיר גדולה, מצרף מספר טלפון למדריך העסקים, והדעת נותנת שלא תישאר בלי לקוחות. אבל אם אמנם היו לקוחות אחרים מלבדנו, הם היו שקטים נורא. מעולם לא שמענו ולו רחש מצדם או רמז כלשהו לנוכחותם - חוץ מסידורי המפתחות על הלוח, שהשתנו מעט מדי יום ביומו. האם חמקו לאורך קירות הפרוזדורים כצללים, עוצרים את נשימתם? לפעמים שמענו את השקשוק העמום של המעלית, אבל כאשר הוא פסק, השתררה שוב דממה מעיקה.

      מלון מסתורי.

      הוא הזכיר לי מבוי סתום ביולוגי. נסיגה גנטית. אירוע חריג של הטבע שהעלה אורגניזם כלשהו על נתיב שגוי בלא להותיר לו דרך חזרה. בהעדר וקטור אבולוציוני, נותרה צורת החיים המיותמת רועדת מאחורי מסך ההיסטוריה, ב"ארץ שהזמן שכח". ולא באשמתו של איש. אין את מי להאשים, אין מי שיציל אותה.

      המלון לא היה צריך להיבנות במקום שנבנה. זו היתה השגיאה הראשונה וראשית ההידרדרות. ככפתור המכופתר שלא כהלכה בחולצה, כל ניסיון לתקן את מצב העניינים הוביל לבלגן נאה - ואפילו אלגנטי - נוסף. נדמה ששום פרט אינו במקומו. אם תרצה להביט במשהו שנמצא במקום, תצטרך להטות את ראשך כדי מעלות אחדות. אין בכך כדי לגרום לך בהלה של ממש, אך די כדי שהתמונה תיראה מוזרה מאוד. מי יודע? אולי תתרגל להטיה זו של התמונה (אך אז לא תוכל להתבונן שוב בעולם בלא להחזיק בראשך שלא כדרך הטבע).

      כזה היה מלון דולפין. נטולנורמות. בלבול על בלבול, עד לנקודת הרוויה, שתיבלע בעתיד-הלא-כל-כך-רחוק במערבולת הזמן. די במבט חטוף כדי להיווכח בכך. מקום פתטי, מוכה יגון, ככלב שחור בעל שלוש רגליים הנוטף גשמי דצמבר. בתי מלון עצובים קיימים בכל מקום, כמובן, אך דולפין היה יחיד מסוגו. מלון דולפין היה עלוב בעצם תפיסתו. מלון דולפין היה טראגי.

      אין צורך לומר אפוא שחוץ מהטיפוסים האומללים התמימים שנקרו אליו, איש לא היה בוחר להתארח בו מרצונו.

      הוא היה רחוק מרחק רב משמו (בעיני, דולפין הוא שם נרדף למלון נופש בים האגאי, צחור כממתק טהור עשוי סוכר לבן), ואלמלא השלט המתנוסס בחזיתו, לא היית מעלה בדעתך שהמבנה משמש מלון. גם בעזרת השלט ולוח הנחושת שבכניסה הוא הזכיר רק בקושי את מה שהתיימר להיות. למען האמת, הוא הזכיר מוזיאון. סוג מוזר של מוזיאון, שבו בני אדם בעלי מוזרויות יוצאות דופן עלולים להתגנב ולהציץ בפריטים יוצאי הדופן שבתצוגה.

      למעשה, זה לא היה רחוק מן האמת. המלון אכן היה בחלקו מוזיאון. אך אני שואל, האם ירצה מישהו להתארח במלון שכזה? באכסניה-ומחסן-עתיקות, עם פרוזדורים אפלים חסומים באין ספור כבשים מפוחלצות וצמר מעופש ומסמכים טחובים וצילומים שצבעיהם דהו? עם פינות מצופות בחלומות שלא התגשמו?

      הרהיטים היו דהויים, השולחנות רעועים, המנעולים חסרי ערך. קרשי הרצפה היו שחוקים, הנורות עמומות; הכיור בעל הפקק הלא-תואם לא יכול לאצור מים. חדרנית שמנה הלכה באולמות בצעדי פיל, כבדה, משתעלת שיעולים מאיימים. והבעלים בן גיל העמידה ועגום העיניים, שניצב דרך קבע מאחורי דלפק הקבלה, חסר שתיים מאצבעותיו. בחור מהסוג שעל פי מראהו, דבר בחייו אינו מתנהל כשורה. התגלמות הטיפוס שנשלף מטבילה לילית בדיו כחלחלה, נשמה שהוכתמה באסונות, בכישלונות, בתבוסות. היית רוצה להציג אותו בתיבת זכוכית בשיעור טבע: הומו ניהילסקססוס [אפסהצלחות]. כמעט כל רואיו של הבחור היו חשים דכדוך במידה זו או אחרת. לא מעטים היו זועמים (יש ברנשים הכועסים למראה דוגמיות עגמומיות של האנושות). ומי היה רוצה להתארח במלון שכזה?

      טוב, אנחנו התארחנו בו. שם נתארח, אמרה. ונעלמה. קמה והסתלקה. איש הכבשה הוא שסיפר לי על כך. האישהעזבהלבדהיוםאחרהצהריים, אמר איש הכבשה. איש הכבשה ידע בדרך לא דרך. הוא ידע שהיא חייבת לעזוב. כשם שאני יודע זאת עכשיו. מטרתה היתה להוביל אותי לשם.

      כביכול זה היה גורלה. כמו נהר הו?ולטאווה הזורם אל הים. כמו הגשם.

      כאשר הופיעו החלומות הראשונים על מלון דולפין, היא היתה הדבר הראשון שצץ במוחי. היא חיפשה אחרי. וכי מדוע אני חולם את החלום הזה שוב ושוב?

      היא. מה היה שמה? חודשים ארוכים בילינו יחד, ואני לא ידעתי את שמה. מה ידעתי עליה? היא עבדה בשירות מועדון אקסלוסיבי לנערות ליווי. מועדון לחברים בלבד; אנשים שמעמדם אינו מושלם לא התקבלו. מכאן שהיא היתה זונת צמרת. והיו לה עוד משרה או שתיים מן הצד. בשעות העבודה המקובלות שימשה מגיהה במשרה חלקית בבית הוצאה לאור קטן; היא היתה גם דוגמנית אוזניים. במילים אחרות, היא היתה עסוקה. היא לא היתה נטולת שם, כמובן. למעשה, אין לי ספק שהיו לה כמה וכמה שמות. אך לכל תכלית ועניין, לא היה לה שם. כל הפריטים שהחזיקה בתיקה - שלא היו רבים - לא נשאו שמות. לא היה לה כרטיס רכבת, לא רישיון נהיגה, לא כרטיסי אשראי. היא החזיקה בפנקס קטן, אך הוא היה מלא שרבוטים בצופן בלתי ניתן לפענוח. כנראה לא רצתה שלאיש יהיה רמז לזהותה. לזונות אולי יש שמות, אך הן מתקיימות בעולם שאינו צריך לדעת.

      לא ידעתי עליה דבר כמעט. לא את מקום לידתה, לא את גילה האמיתי, לא את יום הולדתה, היקף השכלתה ומוצאה המשפחתי - אפס מאופס. היא הופיעה מאי-שם, חפוזה ובהולה כמו מזג האוויר, אחר התפוגגה והותירה מאחוריה רק זיכרון.

      אך עתה לבש זכרה מציאות מחודשת. מציאות מוחשית. היא התקשרה אלי באמצעות המצב הזה הידוע בשמו "מלון דולפין". כן, היא חיפשה אחרי שוב. ורק אם אהיה חלק בלתי נפרד ממלון דולפין, אזכה לראותה שוב. כן, אין ספק: היא זו שבוכה עלי.
      אני מתבונן בגשם ומהרהר, מה פירוש הדבר להיות שייך, להיות חלק מדבר מה. לגלות שמישהו בוכה עלי. ממקום מרוחק, רחוק מאוד. מחלום, בעצם. גם אם אושיט יד למרחוק, גם אם ארוץ חיש מהר, לעולם לא אגיע.

      וכי מדוע זה ירצה מישהו לבכות עלי?

      *

      היא קוראת לי, אין ספק. מאי שם במלון דולפין. וכנראה, אי שם בשיפולי מוחי, גם אני מבקש את מלון דולפין. להיות מוכנס בסוד התמונה, להיות חלק של המקום הרה-הגורל המוזר הזה.

      אין זה עניין של מה בכך, לחזור למלון דולפין, אין זו סתם שאלה של טלפון והזמנת חדר, קפיצה למטוס, טיסה לסאפ?ו?רו? - והמשימה הושלמה. כי כפי שאמרתי, המלון הוא מצב לא פחות ממקום, צורת קיום במסווה של מלון. חזרה למלון דולפין כמוה כהתייצבות מול צל העבר. די במחשבה על כך להטיל דיכאון. רק בקושי עלה בידי להיפטר בארבע השנים הללו מהצל הצונן, האפלולי הזה. חזרה למלון דולפין כמוה כוויתור על כל מה שצברתי בזמן הזה. אך אין זאת אומרת שהישגי היו גדולים. ככל שתבחנו את הדברים, מדובר בענייני נוחות של רגע. טוב, עשיתי כמיטב יכולתי. בעזרת מיני להטוטים מחוכמים עלה בידי לכונן קשר עם המציאות, לבנות חיים חדשים ברוח ערכים סמליים. האומנם עתה עלי לוותר עליהם?

      אך זו היתה תחילת הכול. אין להכחיש. לכן הסיפור היה חייב להיפתח שם.

      התהפכתי במיטה, נעצתי מבטי בתקרה ופלטתי אנחה עמוקה. די, הרם ידיים, חשבתי. אך רעיון הרמת הידיים לא ה?כה שורש. זה כבר לא בידיך, ילד. למרות מה שאתה חושב, אינך יכול עוד להתנגד. הסיפור הוכרע.

      הרוקי מורמקי, "לרקוד לרקוד לרקוד", תרגום: כרמית גיא, 384 עמ' // כתר

      טרם התפרסמו תגובות

      הוסף תגובה חדשה

      בשליחת תגובה אני מסכים/ה
        לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

        התרעות פיקוד העורף

          walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully