רומן על אמת

"זה באמת?" שאל עיתונאי את הרוקי מורקמי בפקפוק, לאחר אנקדוטה משונה שזה סיפר לו. "זו האמת," ענה לו הסופר היפני עטור השבחים, ובכך סיפק את הניסוח המהודק ביותר לתפיסת הממשות שלו. שכן עבורו, האמת אינה כפופה למציאות האובייקטיבית או הריאליסטית; היא קשורה לרלוונטיות ולמשמעות אנושית. מורקמי יוצר בספריו, כפי שמסבירה אחת מדמויותיו, "פאזל תלת ממדי שבו עובדה אינה תמיד אמת, ואמת אינה תמיד עובדה". הוא אינו מייצג את המציאות בצורה ברורה ודיכוטומית משום שהמציאות עצמה אינה כזו; היא מורכבת, בלתי מובנת ולא צפויה. בעולם שבו הכל יכול לקרות, אין סיבה שחתולים לא ידברו ושדגים לא יפלו מהשמים.

במילים אחרות, בעולם של מורקמי אין אמת חד משמעית. יש הרבה אמיתות, לעתים סותרות או מתנגשות, וכולן – גם נוכחותן של רוחות הרפאים שמשוטטות באין מפריע – מוחשיות. מרכיבי העלילה שלו אינם מושאלים ממציאות "אמיתית" אחרת אלא הן משל שמסרב לקבל עליו את הנמשל. או כפי שאומרת אחת הדמויות ב"קפקא על החוף" לגיבור הספר: "בשביל שנינו, הספריה הזו בלבד היא לא מטאפורה לשום דבר - היא תמיד רק הספריה הזו".

מורקמי לא מאפשר לקטלג את שלל התופעות המשונות והפנטסטיות שביצירותיו. אנחנו נתבעים לקבל את המופלא כפי שהוא, משונה ולא מובן ככל שיהיה. בשל הבדלי מרחק גיאוגרפי, גיבור "קפקא על החוף" לא היה יכול לרצוח את אביו, ובכל זאת חולצתו מוכתמת בדם בלילה שבו אביו נרצח. כשדמות ב"ספוטניק אהובתי" תקועה בגלגל הענק המשקיף אל חלונה וצופה בעצמה מתעלסת עם גבר דוחה בביתה, היא מתעוררת מעלפונה כששערה הלבין בן לילה. ההסבר הפסיכולוגי הנפשי שאפשר לספק בשני המקרים לא מתפקד כ"אמת" אחת, שיכולה לנעול את הסיפור ולספק לו משמעות. מתוך חוסר היכולת להכריע "מהי האמת" מתהווה מרחב משמעות אינסופי שבו לא ניתן להכריע מה מגיע מבחוץ, מהעולם הריאליסטי, ומה ומבפנים, מהעולם הנפשי ומעולם הפנטזיה. ואולי גם לא צריך להכריע.

כתיבה כזו תובעת מהקורא להשעות את הצורך לעשות סדר בקיום, להבין אותו, לשלוט בו. עליו להניח את חיפוש הפתרון או המשמעות בצד ולאפשר למילים לעשות בו כבשלהן. עליו לבצע, כפי שכותב סוזוקי, ממורי הזן הגדולים, "זינוק פלאי לתוך רשותה של הסובייקטיביות המוחלטת". כמו הדמויות של מורקמי שחוצות את גבולות הגוף והתודעה המוגנים, על הקורא לצאת מעמדת הצופה החיצוני ולהיות אחד עם הטקסט והחוויה.

חוסר האפשרות להגיע לאמת שתכריע את הסיפור, מודגם באופן מופתי בקורותיה הממשיים של "הציפור המכנית". הפרק הראשון של הספר הוא בכלל סיפור מוקדם של מורקמי, הספר פורסם כסיפור בהמשכים בעיתון יפני וגרסת הספר בכריכה הקשה שונה מזו שבכריכה רכה. יתרה מזאת, בתרגום לאנגלית קוצצו מהספר מאות עמודים, והגירסה אמריקאית שונה מזו הבריטית.

ההימנעות מקביעת מקור חד משמעי לרומן אינה מתבטאת רק בריבוי הגרסאות במציאות. למעשה, "קורות הציפור המכנית" מכיל סיפור פנימי, ששמו כשם הספר, ושלו 17 גרסאות אפשריות. בנוסף, ניתנת בספר במה לדמויות משנה שמספרות את סיפורן בפירוט ובגוף ראשון. באופן דומה, ב"ארץ פלאות קשוחה וסוף העולם" הקורא נתבע לקרוא שני קווי עלילה שונים בו זמנית. הרומנים מצויים בתנועה מתמדת ומשתבשת בהם המוסכמה של גיבור ראשי, גיבורי משנה וקו עלילתי סדור.

דוגמה נוספת היא "אנדרגראונד", שבו ראיין מורקמי ניצולים מהתקפת גז הסארין ברכבת התחתית של טוקיו ב-95. המרואיינים מספרים את סיפורם בחלקו הראשון של הספר, ובספר ההמשך (שבארץ אוחד עם הראשון) הוא מראיין חברים בכת שממנה יצאו המחבלים. הבחירה להציג מגוון נקודות מבט, הן מהצד הנפגע והן מהצד "הפוגע", נובעת מרצונו לאפשר לסיפורים חלופיים לדור בכפיפה אחת. זהו צעד היוצא נגד הנרטיב החד משמעי של מנהיג הכת המניפולטיבי והכריזמטי כמו גם נגד הנרטיב הלאומי האחיד שנוצר ביפן סביב הפיגוע והקורבנות. בצורה זו, הבהיר מורקמי שרק דרך ריבוי הקולות, תפיסת מורכבותם והיעדר היכולת לפרשם באופן מוחלט אפשר להתקרב לייצוג המציאות כפי שהיא – סבוכה ומסתורית.

כשמתמסרים אליה, הקריאה ביצירות מורקמי פועלת במימד אחר, עוקפת הגנות או היגיון. מורקמי – כאשר הוא לא גולש לפטפטנות יתרה – יוצר שביל עוקף תודעה ויוצר באמצעות המילים חוויה לא מילולית. הוא מהפנט את הקורא, מותיר אותו עם חוויה חושית, חמקמקה. בעמדה הזו יש נחמה, גם אם היא אינה מציעה גאולה לקורא: הסיפור החד פעמי אינו מבקש להפוך ל"סמל" קולקטיבי, שאפשר למקם אותו בנוחות בידע המוקדם של הקורא. העולם של מורקמי אינו מובן, אבל מי שמתמסר אליו יכול לגעת: לגעת בסיפורים של אחרים מבלי לשפוט אותם או להשתלט עליהם. זו הסיבה שהם מפעילים את הדמיון ואת הרגש; ונדמה שבדיוק בכך נעוץ סוד עוצמתם של הסיפורים האנושיים שהוא מגולל.

* יעל הראל היא פסיכולוגית קלינית וכותבת דוקטורט בספרות על הקשר בין יצירתו של הרוקי מורקמי לבין פסיכואנליזה