מורקמי אכזבתי

כמרבית הקוראים המערביים, הספר הראשון של הרוקי מורקמי שקראתי היה "יער נורווגי", וכמוהם – גם אני נשביתי בקסמו.

"הקשר שלנו היה כזה שאי אפשר היה להפריד בינינו. לכן אם קיזוקי היה חי אנחנו בטח היינו ביחד, אוהבים, ולאט לאט נהיים אומללים... אנחנו לא היינו מסוגלים להחזיר את החוב שלנו לעולם," אמרה נאוקו, מרימה את פניה. "על האושר של שנות ההתבגרות. אנחנו לא שילמנו את המחיר כשהיינו צריכים לשלם, ועכשיו החשבון מוגש לנו בדרך אחרת." ("יער נורווגי", עמ' 131)

המילים הליריות הללו משקפות היטב את הטעם המלנכולי ומלא אהבה ששורה בין דפיו של "יער נורווגי". זהו סיפור התבגרות, סיפור של זיכרון, שמבעדו משתקפת יפן של שנות ה-60, וכפי שמצטייר היטב מן הרומן, מסתבר שרוח הסיקסטיז נשבה גם בממלכת האיים שבצפון האוקיינוס השקט: החופש המיני, המרידה במוסכמות, המעורבות הפוליטית – כולם אפיינו את הצעירים היפנים של אותה תקופה. אך עיקר כוחו של הרומן לא טמון בהיותו משקף דור אלא דווקא באינטימיות שלו, במערכות היחסים העמוקות של וואנטבה, גיבור הסיפור, עם המוות ועם האהבה – כיאה לסיפור התבגרות.

"יער נורווגי", שפורסם בשנת 1987, הוא הספר שסלל למורקמי את הדרך אל לבו של הקורא המערבי. הביקורת היללה, הקוראים גמעו בשקיקה ומורקמי הפך כמעט בן לילה לסופר היפני הנקרא ביותר בעולם המערבי.

כמתבקש, משסיימתי לקרוא את "יער נורווגי" מיהרתי אל חנות הספרים הקרובה אל ביתי בחיפוש אחר ספרים נוספים של אותו סופר רגיש ואינטימי. יצאתי מהחנות כשבאמתחתי "קורות הציפור המכנית" – אפוס רחב היקף ומרובה עלילות שגולש ללא הרף אל מעבר לגבולות המציאות הנתפסת בחושים. על פניו זהו סיפורו של טורו אוקאדה, המחפש אחר אשתו שנעלמה יום אחד ללא הסבר, אך למעשה זהו סיפור על חיפוש עצמי שמתרחש במרחבים של התודעה ומערער את כל מושגי "האמת האחת". הרומן עמוס בעלילות משנה שלפעמים מסוות עצמן כעלילה הראשית. עבר, הווה ועתיד נמסכים זה בזה, קווי ההפרדה הברורים שבין מציאות לדמיון מטשטשים עד כדי היעלמות מוחלטת והרומן הופך אט אט למערבולת מרובת התרחשויות ודמויות.

הרבדים השונים של המסע המגולל ברומן הולכים ומסתעפים במשך הקריאה. הם אמנם מבקשים התרה אך במקום זאת רק ממשיכים ומסתבכים, ובסיומם של 560 העמודים נדמה כי הקורא נותר כשבידו יותר שאלות מתשובות. הקשרים בין העלילות אינם של סיבה ותולדה כי אם של הדהוד, והקורא נאלץ לוותר על הקונבנציות הספרותיות שהוא רגיל בהן וללכת עם החוקים הפנימיים והמעורפלים של הרומן, ממש כשם שטורו אוקאדה נאלץ לעשות:

"בשלב מסויים איבדתי לחלוטין את חוש ההתמצאות. לא הרגשתי קרוב לשום דבר. למספרים שעל הדלתות לא היה סדר או סוף – ולכן לא מצאתי בהם תועלת. הם נמוגו מהכרתי עוד לפני שנקלטו בזיכרון. מדי פעם חשתי שאני נתקל במספרים שכבר ראיתי. באמצע המסדרון עמדתי במקומי ועצרתי את נשימתי. האם הסתובבתי במעגל כפי שקורה לאדם שאבד ביער?" ("קורות הציפור המכנית", עמ' 512)

"קורות הציפור המכנית" התפרסם ביפן כסדרה בהמשכים. עם הופעת תרגומו לאנגלית הקונצנזוס המערבי בדבר מורקמי הופר. קולות של אי נחת החלו נשמעים בדבר סיומו הפתוח ומרובה השאלות, בדבר חוסר לכידותו והתפרשותו הרבה שכמו יצאה מכלל שליטה מבלי שתגיע לידי מיצוי. אמנם יש ממש בטענות הללו אך בסופו של דבר מדובר ברומן עשיר, מלא דמיון ורגש, ועל אף המציאויות האלטרנטיביות שהוא מציע, הוא בכל זאת משמר משהו מן האינטימיות האוטנטית שהפכה לתו ההיכר של מורקמי.

הספק אמנם החל לחלחל כשקראתי את "ספוטניק אהובתי", שבו הליריות שאפיינה את "יער נורווגי" גלשה לא פעם לסנטימנטליות פשטנית, אבל היה זה "קפקא על החוף" שהביא למשבר האמון העמוק ביני לבין מורקמי.

זהו סיפור התבגרותו של הנער קפקא טמורה, התבגרות רוויה בסממנים אדיפאליים מובהקים שצועקים את עצמם ולא מותירים לקורא מרחב לפרשנות או מחשבה עצמאית. התמה המרכזית של הרומן – האופן שבו היאחזות בעבר ובזיכרון מונעת מהאדם להתקדם ולהתפתח – מובעת גם היא בצורה פשטנית למדי. על קפקא לסלוח לאימו על שנטשה אותו בגיל 4 ועליו להניח לחלומותיו בדבר רצח אביו. ואילו גברת סאיקי, המספקת לקפקא עבודה ולינה לאחר שנמלט מביתו, צריכה מצדה להשתחרר מזיכרונות אהובה המת. לעומתם, דמותו של נאקטה – איש מבוגר ורפה ש?כל, שנוהג לדבר עם חתולים וטוען שהוא זה שרצח את אביו של קפקא – היא הדמות היחידה ברומן שמצטיירת היטב, אך גם היא לא מצליחה להציל את הרומן מעצמו.

שכן הבעיה העיקרית היא שהמטאפיזיות המורקמית, שמערערת על האבסולוטיות של המציאות וכופה על הקורא חשיבה מסועפת ומרובת מימדים, נעדרת כליל מ"קפקא על החוף". לעיתים נוצרת התחושה כי המוזרות איננה משמשת אלא את היותה מוזרה. כך, למשל, העובדה שאביו של קפקא מופיע בדמות ג'וני ווקר לא מצליחה לצבור משמעות ונותרת כגימיק פופי נטול תוכן. הדגים שנופלים מהשמיים בהזדמנות אחת והעלוקות שעושות זאת בהזדמנות אחרת, שני החיילים שנאבדו ביערות בזמן מלחמת העולם השנייה אך מאז לא הזדקנו ביום אחד, שילובם של אייכמן ובטהובן בקריאותיו של קפקא בספריה של גברת סאיקי בה הוא מוצא מחסה – כל אלה נותרים תמוהים וסתומים.

כל אחד מהאלמנטים האלה בפני עצמו יכול היה להיות מטעם מורקמי אנין, אך בפועל עולה מהם תחושה של גחמנות אסוציאטיבית ותו לא. בסופו של דבר, המימד רב המשמעות ומרובה ההיקשים ששבה את ליבי ב"קורות הציפור המכנית" נעלם ב"קפקא על החוף" ומנע ממני כל גילוי של סלחנות כלפי הקצוות הפרומים, נטולי ההצדקה שלו. אך מעל לכל, התעוררה בי תחושה לא נעימה של רשלנות ספרותית.

כמאהבת נבגדת ונואשת, המסרבת להכיר בתבוסתה, פניתי אל "ארץ פלאות קשוחה וסוף העולם", שנכתב ב-1985 (שנתיים לפני "יער נורווגי"), בתקווה למצוא שם את הסופר שהתאהבתי בו. קראתי את הרומן כמי ששבה אל ספסל הפגישה הראשונה אך לחרדתה מוצאת שעל חורבות אהבתה הוקם קניון ענק. הרומן מכיל בתוכו שני סיפורים הרצים במקביל, פרק מזה ופרק מזה. ניחוח חמצמץ של אלגוריה עולה משני הסיפורים המתיימרים לשקף עולם סוריאליסטי קלסטרופובי של מרדפים ולכידות. כמובן שבסופו של דבר מסתבר שסיפור אחד אינו אלא פרי תודעתו של גיבור הסיפור השני, אך גילוי זה לא עומד במבחן ה"פואנטה" כי כבר בתחילת הספר עולה בקורא ההשערה שכך הם פני הדברים. מיני יצורים מוזרים מעטרים את דפי הרומן וכמו מסרבים להתמלא רוח חיים. המתח מסרב להצטבר, הקסם לא פועל את פעולתו והקורא נשאר אדיש נוכח מצעד המוזרויות שמתחולל לפניו.

"... 'מה קרה? רק לפני רגע הרגשתי שאני שומר יפה על הקצב, ופתאום אני ישן. אני לא זוכר שהתיישבתי ולא זוכר שנרדמתי.' 'זאת המלכודת,' היא אמרה. 'הם יעשו הכל בשביל שנרדם.' 'הם?' 'מי או מה שחי פה על ההר הזה. אלים, רוחות רעות, אני לא יודעת- הם. הם התקינו פה הפרעה.' " ("ארץ פלאות קשוחה וסוף העולם", עמ' 204)

ואחרי הציטוט הזה, אני שוב שואלת את עצמי לאן נעלמה האינטימיות העדינה? היכן הליריות? איפה המטאפיזיקה שעל אף בוטותה מצליחה להיות רחבה ומכילה? לאן נעלם מורקמי שהתאהבתי בו? לא נותרה לי ברירה אלא להשלים עם הפרידה. במעבר הדירה האחרון ניקיתי את מדף הספרים שלי. נציגותו של מורקמי הצטמצמה ל"יער נורווגי" ו"קורות הציפור המכנית".

* מיה צרפתי היא היא תסריטאית ומחזאית