מוזיקת המקרה

המוזיקה נמצאת במרכז הבמה ביצירותיו של הרוקי מורקמי. בדיוק כמו בחייו. במשך שנים הוא ניהל מועדון ג'אז בטוקיו ובאוסף הפרטי שלו אפשר למצוא למעלה מ-6,000 אלבומים של מוזיקה קלאסית, ג'אז, רוק, פופ, פולק ועוד.

כל טקסט של מורקמי – כאילו היה סרט ולא ספר – מגיע אל הקוראים כשהוא מלווה בפסקול שקשה לדמיין את היצירה בלעדיו. מלבד האזכורים הרבים לאלבומים ושירים מהקאנון המערבי (בדגש על האמריקאי), לכתיבה שלו עצמה יש מקצב מוזיקלי מיוחד – לא אחיד ובעל סגנון משתנה. לפעמים, כמו ב"יער נורווגי", הוא מלודיית פופ רכה. ולפעמים, כמו בסיפורים הקצרים, הוא ג'אז חופשי ומאולתר.

לכן, במקום לבקש ממורקמי את האלבומים המשפיעים והאהובים עליו, פנינו לכתובים ונתנו לטקסטים שלו לדבר – או, ליתר דיוק, לנגן – במקומו.

"אני מזהה את בוב דילן בשנייה", היא אמרה.

"כי המפוחית שלו איומה יותר מזאת של סטיבי וונדר?"

היא שוב צחקה. נעים לדעת שאני עדיין מסוגל להצחיק מישהו.

"לא, אני דווקא ממש אוהבת את הקול שלו," אמרה. "הוא כמו ילד שעומד ליד החלון ומסתכל על הגשם."

("ארץ פלאות קשוחה וסוף העולם", עמ' 318)

הוא הלך לסלון והשמיע את "שלישית הארכידוכס". כששמע את נעימת הפתיחה, החלו הדמעות זולגות מעיניו בטבעיות. דמעות רבות מאד. אני לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שבכיתי, חשב הושינו סאן. הוא לא הצליח להיזכר.

("קפקא על החוף", עמ' 504)

"לפעמים כשאני מקשיבה לשיר הזה אני נהיית נורא עצובה. אני לא יודעת למה, אבל אני מרגישה כאילו הלכתי לאיבוד בעומק היער," אמרה נאוקו. "אני בודדה וקר לי, חושך מסביב ואף אחד לא בא להציל אותי."

("יער נורווגי", עמ' 112)

מתי שמעתי את השיר הזה בפעם האחרונה? גופי ערג למוזיקה. זמן רב עבר עלי בלי מוזיקה, ואפילו לא ידעתי כמה צמאתי אליה. התהודה מחלחלת פנימה; הנעימה מתרווחת בקרבי. המוזיקה מפיצה זוהר חמים בשדה הראייה שלי, מפשירה את השרירים והנפש מן החורף הנצחי האופף אותם.

("סוף העולם וארץ פלאות קשוחה", עמ' 339)

הטלפון צלצל כשעמדתי במטבח, בישלתי ספגטי ושרקתי עם הרדיו את הפתיחה ל"העורב הלקחן" של רוסיני – ללא ספק, המוזיקה המושלמת לבישול פסטה.

("קורות הציפור המכנית", עמ' 15)

"כנראה עוד לא התרגלתי לעולם," אמרתי אחרי מחשבה קצרה. "אני מרגיש כאילו זה לא העולם האמיתי כאן. כאילו האנשים והמראות מסביב הם לא אמיתיים."

מידורי הניחה את מרפקה על הדלפק והביטה בפני. "בדיוק כמו בשיר של ג'ים מוריסון".

("יער נורווגי", 171)

בפעם הראשונה ששמעתי את הביצוע הרגשתי שאני מרחף. זהו זה, חשבתי לעצמי, זה יהיה הכלי שלי. אני והטרומבון: פגישה גורלית.

("אחרי החשיכה", עמ' 22)

היא גלגלה את הגרביונים לצלילי ריי צ'רלס וGeorgia on My- Mind. עצמתי את העיניים, הרמתי את שתי הרגליים על השולחן וטלטלתי את הדקות בראשי כמו קרח בכוסית משקה. הכול, הכול נראה כמו לפני- הרבה-הרבה-שנים.

("סוף העולם וארץ פלאות קשוחה", עמ' 335)

"לדעתי, היצירה הזאת צריכה להיות מנוגנת באופן קצת יותר מסתורי, כמו באיזה פסטיבל כפרי. תוציא את הקשיים והסיבוכים, תן רק לחוש את ההתרגשות. זה מה שאני אוהבת."

("ספוטניק אהובתי", 78)

"זה היה להיט לפני שנולדת."

"על מה השיר?"

"על מישהו שירד לגמרי מהפסים," אמרתי בפשטות.

"למה לך לשרוק שיר שכזה?"

לא היתה לי סיבה משכנעת. הוא סתם צץ במוחי. "אין לי מושג," אמרתי.

("סוף העולם וארץ פלאות קשוחה", עמ' 286)

פט בון שר ברוך I’ll be Home. נדמה שהזמן זורם לאחור, ולא היתה לי שום בעיה עם זה. מצידי הזמן יכול ללכת לאיזה כיוון שהוא רוצה.

("סוף העולם וארץ פלאות קשוחה", עמ' 334)

"המערבולת הפלאית של התווים הנשפכים מן הסקסופון של צ'רלי פרקר נשאבה אל תוך גופו והוא הסתחרר כמו טורנדו. אכלתי ענבים והסתכלתי איך הוא רוקד".

("הגמד הרוקד", מתוך "הפיל נעלם", עמ' 186)