אלוף הריקוד

יש משהו מפחיד בבתי מלון, במיוחד באופן שבו הם מוצגים בספרים ובסרטים. ההיתמרות אל השמיים, המעליות הנעות באיטיות מקפיאה והמבוכים שנוצרים מהמסדרונות הארוכים מייצרים תחושה של סופניות. הסופניות הזו לא מתבטאת בהכרח במוות אלא בעיקר בטשטוש התודעה ובאיבוד קרקע המציאות. לא איש כהרוקי מורקמי יפספס הזדמנות להשתמש במבנה המנוכר ורב הדיירים כדי לערער לחלוטין את זהות גיבוריו וביטחונם של קוראיו. זה הרי בדיוק מה שהוא עשה ב"לרקוד לרקוד לרקוד".

"לרקוד לרקוד לרקוד" (תרגום מאנגלית: כרמית גיא), שראה אור לראשונה ב-1988, הוא הרומן השישי שפרסם מורקמי, מעין ספר המשך ל"מרדף הכבשה" שיצא שש שנים לפני כן. הגיבור, צעיר בודד נטול שם בן 34, חוזר למלון "דולפין" בסאפורו. במלון ישן ומפוקפק זה ניהל בעבר רומן עם נערת ליווי מסתורית. חלומות ביעותים גורמים לו להתנתק משגרת חייו הדלוחה כעיתונאי בינוני ואפור, העוסק בעבודה אותה הוא מכנה "גריפת שלג", ולחזור לעיר. הוא מגלה שהמקום עדיין קיים תחת אותו שם, אולם הפך בינתיים למלון פאר יקר ומהודר, מה שמעלה את חשדו וגורם לו לחקור. בעזרת דמויות הפכפכות ואניגמאטיות, כמו פקידת הקבלה הממושקפת, איש הכבשה, חבר ילדות שהפך לכוכב סרטים וילדה נטושה בת 13 בעלת חושים חדים, הוא יוצא למסע הזוי שכולל פלאשבקים טראומתיים מהעבר ופרשת רצח בלתי פתורה.

הרומן, כאמור, הוא השישי של מורקמי, אולם במידה מסוימת ניתן לראותו כספרו השני. הוא יצא כשנה לאחר "יער נורווגי", שאחריו רשם מורקמי את הפריצה הגדולה והפך לאחד הסופרים הבולטים והחשובים בכל העולם המערבי. כבר אז היה מורקמי מודע למעמדו החדש והספיק אף ללעוג לו. שמה של אחת הדמויות בספר הוא הירקו מקימורה, סופר עשיר, נלעג ושטחי, אבל גם כזה שמודע לחולשותיו ולחולשת העולם שסביבו. על מי מבוססת דמות זו? שיכול אותיות פשוט יגלה את התשובה.

לעג הוא תמה שחרת מורקמי על דגלו מראשית דרכו. למי הוא לועג? לכולם. ב"לרקוד לרקוד לרקוד" הוא מבקר קשות את הקפיטליזם אבל כולם אוכלים במקדונלדס או בסטיקיות אמריקאיות. מקום העלילה הוא יפן, אולם כל סביבתו גדושה בסמלי פופ מהעולם המערבי. לעומת זאת, בעולם שלו מאזרטי זה אחלה אוטו אבל סובארו יותר טוב, ומותחן הוא מותחן, רק שהוא לא בדיוק מתפתח בצורה שציפיתם. מעל לכל, מורקמי עושה את מה שהפך בהמשך לסימן ההיכר שלו, ומייצר אווירה סוריאליסטית שאינה מאפשרת להבחין בין מציאות לדמיון ובין ממשיות לחלום. מבולבלים? עוד לא ראיתם כלום.

קיקי, אהבתו של הגיבור שבעקבותיה הוא חוזר למלון "דולפין", היא נערת ליווי. באופן ביזארי, כך הוא גם מסביר את הטשטוש שבחייו (עמוד 155): "כיצד מצליחות הזונות להפריד בין חיי המין הפרטיים לבין חיי המין המקצועיים שלהן?... שכבתי עם קיקי. קיקי הייתה נערת ליווי. אך לא שכבתי עם קיקי נערת הליווי, שכבתי עם קיקי... האם קיקי אכן נהנתה מהסקס אתי? האם היא אכן שיחקה בסרט?... הייתי תלוי על חוט השערה המפריד בין האמיתי למדומה".

לא רק הוא. גם אנחנו תלויים עד לשנייה האחרונה על חוט השערה הזה. מורקמי אינו חס על הקורא ולא מגלה שום רצון לפייס אותו לאורך העלילה או בסופה. הוא מייצר קשרים (מילת מפתח בספר) ולא ממהר, אם בכלל, להתיר אותם. וכמו בשאר ספריו, גיבוריו הם אנשים בודדים, שלא רק חיים תחת תחושה תמידית של אובדן הדרך אלא גורמים לנו לתהות האם בכלל יש דרך, כלשהי. תוך מבט אל העתיד ולעידן האינטרנט, שאז עוד לא היה אפילו בהתהוות, הוא גם מסביר מדוע הקידמה לא תגרום לנו לפיכחון אלא רק תחריף את הבלבול (עמוד 270): "חשבתי על ארגון נערות הליווי. סקס-או-גרם עולמי. הזמן בטוקיו, והנערה תחכה לך בהונולולו... הנה ההוכחה שכאשר אתה מפתח אשליה, היא יכולה להתקיים בשוק כמו כל מוצר אחר. הקפיטליזם המתקדם פולט סחורות לכל נישה בעולם. אשליה, זו מילת המפתח".

"לרקוד לרקוד לרקוד" הוא לא ספר מתח, אימה, פנטזיה, רומן ארוטי, מניפסט חברתי או מדריך פסיכולוגי – הוא כולם ביחד. בשל כך, הוא גם מעביר חוויה עשירה ורב-גונית. רגע אחד הוא רגשי, שניה אחר כך הוא נע על מי מנוחות ופתאום הוא מקפיץ את הדופק. החריגה של מורקמי מקונבנציות מקובלות גורמת לו לשנות קצב בלי התראה מוקדמת ולהעמיד את הקורא על המשמר. סביר להניח שהמעריצים יראו גם בספר הזה, כמו בקודמיו, יצירת מופת, בעוד אלה שטוענים שמדובר בבלון מנופח ימשיכו להתייחס אליו כך גם אחרי הספר הזה. מסיבה זו, עדיף להסתכל עליו בצורה בלתי משוחדת ולענות על שאלה פשוטה אחת: האם זהו ספר שיכול לשמש דלת כניסה לאלה שעורכים היכרות ראשונית עם המאסטר היפני? דומה שהתשובה חיובית. זה הזמן לעלות (או יותר נכון, לרקוד) על העגלה.