"לבה של אמריקה האמיתית פועם מעתה בניו ג'רזי" הכריזו בשבוע שעבר כתבות בלוס אנג'לס טיימס ובניו יורק טיימס. ואכן, כמעט בכל מקום שבו תסתכלו כעת תוכלו לפגוש את המדינה שעד לא מזמן אכלה את השאריות של התפוח הגדול. בעבר רק "הסופרנוס" ייצגה את ניו ג'רזי, אבל עתה היא עומדת גם במרכז תוכניות ריאליטי כמו "ג'רזי שור" ו"עקרות בית אמיתיות", סדרות כמו "Boardwalk Empire", פרסומות למוצרים שונים ומשונים וגם הלהיט הקולנועי הטרי "דייט לילי", שמגיע השבוע למסכי הקולנוע בארץ.
מה הסיבה לפופולאריות הפתאומית של האזור שבמשך שנים היה הראשון לציון של הבידור האמריקאי? ההסבר המקובל הוא כי בשנים האחרונות, בעקבות השפעת הריאליטי והירידה במעמד הכוכבים, שואף הקהל לראות דמויות בסגנון "תסתכלו עליהן ותראו אותנו". בניגוד לניו יורק, מיאמי ולוס אנג'לס האליטיסטיות, מציגה ניו ג'רזי קשת רחבה של דמויות שכאלה טיפוסים שאמנם קיים בהם פוטנציאל לעורר עניין אבל עדיין נראים ומתנהגים פחות או יותר כמו השכנים ממול.
בהתאם לזאת, גם "דייט לילי" מנצל את זירת ההתרחשות בניו ג'רזי כדי להציג בפנינו את הזוג האמריקאי הממוצע ביותר שאפשר להעלות על הדעת. קוראים להם פיל וקלייר פוסטר (סטיב קארל וטינה פיי), אבל באותה מידה אפשר היה לקרוא להם ג'ון וג'יין דו. הוא עורך דין לענייני מס, היא סוכנת נדל"ן, והם שני טיפוסים שגרתיים שהשילוב ביניהם יוצר נישואים שגרתיים עוד יותר. כל מה שיש להם זה בית בפרברים, שני ילדים וכמיהה לאיזשהו ניצוץ של הרפתקה שיבליח בין הטיפול בחשבונות וההסעות לחוגים ויגאל אותם מן הבנאליות של האהבה.
הכמיהה להשתחרר מן הכבלים של ההתמסדות הבורגנית כבר עמדה במרכזן של כמה וכמה יצירות למשל, "סיפור חלום" של ארתור שניצלר והעיבוד הקולנועי שלו "עיניים עצומות לרווחה", או "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס", אחד הלהיטים הקומיים הגדולים של העת האחרונה. בדומה למה שהתרחש בשני הסרטים הללו, גם ב"דייט לילי" הבריחה משלשלאות הבורגנות היא מקרית ומוגבלת בזמן.
במקרה של קומדיה זו, הדבר קורה לאחר שפיל מעז להפגין ספונטניות נדירה ולתפוס מקום שהזמין זוג אחר במסעדת יוקרה. המעשה מוביל לשרשרת של טעויות בזיהוי, וגורר את זוג המנוונים להרפתקה שתפגיש אותם במשך לילה אחד עם פושעים אימתניים, אנשי חוק מושחתים, נהגי מונית מבולבלים, מומחה אבטחה עתיר שרירים (מרק וולברג) ואפילו צעירה ישראלית ששמה נתניה (גל גדות, שמחליפה עם וולברג כמה משפטים בעברית ובכך ממשיכה את גל הישראליזציה ההוליוודית שהתחילה ב"מינכן", "אל תתעסקו עם הזוהן", "בוראט" ו"משפחת סימפסון").
אבל קיים גם הבדל בין "דייט לילי" ל"עיניים עצומות לרווחה" ו"בדרך לחתונה". בשני הסרטים האחרונים, ההרפתקה האנטי-בורגנית היתה מנת חלקו של הגבר בלבד. אך בקומדיה החדשה והמצליחה, בניגוד למוסכמה ההוליוודית שאשה היא במקרה הטוב הסרח העודף של גיבור הפעולה, הדמות הנשית היא שותפה מלאה להרפתקה ולמעשה היא דומיננטית הרבה יותר מדמותו של בעלה. האמת היא שלאורך רובו של "דייט לילי", נושאת אותו טינה פיי על כתפיה. למעשה, לו היינו מנכשים מהסרט את נוכחותה של פיי, הוא היה נותר בגדר מפגן של בינוניות רדודה, וזאת מכמה סיבות.
ראשית, אמנם אף אחד לא מצפה לגלות רמה גבוהה של אמינות בקומדיות שכאלה, אבל התסריט במקרה זה מופרך ומחורר בצורה חריגה. נוסף על כך, גלריית דמויות המשנה נראית כאילו נשלפה באמצע הלילה מתוך מותחן סוג ב', רצף הסיטואציות ההזויות אינו מחדש לעומת קומדיות של טעויות שנעשו בעבר, כמו "שיגעון של לילה" שביים מרטין סקורסזי ב-1985, ומרבית ההנחתות הקומיות זולות וחסרות ברק.
לאור כל זה, לא מפתיע לגלות כי את הקומדיה הבוגרת-לכאורה ביים דווקא שון לוי, אחד המומחים הגדולים בעשר השנים האחרונות ליצירת להיטים לכל המשפחה, ובהם טובים יותר ("לילה מוטרף במוזיאון 2") וטובים פחות ("הפנתר הוורוד", "12 במחיר אחד"). גם הפעם מבצע לוי את מלאכת הבימוי בלי טיפה של השראה, כאילו שהוא פונה לקהל יעד עם סף גירוי נמוך. התחושה היא שלוי אינו מייחס חשיבות לכך שסטיב קארל וטינה פיי עומדים לרשותו, ומתנהג כאילו הוא מביים סרט סטייל "חופשה בחיתולים" על עוללים שהלכו לאיבוד בעיר הגדולה.
המזל הוא שבדיוק כמו לוי, גם פיי מתכחשת למה שקורה סביבה, והיא מעלימה עין מן הבמאי הילדותי, התסריט הגולמי והמצבים הסתמיים, ומחפה על כל אלה בתצוגת משחק עילאית. נכון, נמאס כבר להלל את הכוכבת של "רוק 30", שתחגוג יום הולדת 40 בעוד קצת יותר משבוע. אבל במקרה של "דייט לילי", פולחן האישיות מתגלה כמוצדק: פיי מצילה את הסרט הודות לתזמון קומי מושלם, קשת רחבה של הבעות פנים וגם שורה ארוכה של דאחקות, עקיצות ומשפטי מחץ, שלרוב נראה כי אולתרו במקום.
כמו כן, פיי מתגלה בשיא כוחה גם ברגעים הדרמטיים המעטים בסרט, שבהם היא מטפלת בתבונה רבה ובמינון נכון של מתיקות ושל רצינות. אם כל זה לא מספיק, היא גם מצליחה לסחוף עמה את קארל, שכבר התגלה ב"מבול של צרות" כשחקן קולנוע מוגבל, ומוציאה ממנו את המיטב. וכך, לא זו בלבד ש"דייט לילי" מבסס את מעמדה של ניו ג'רזי כבירה החדשה של התרבות האמריקאית, הוא גם מכתיר סופית את טינה פיי כמלכה שלה.