מה שהילדים אוהבים

לפעמים אני מפשל והיד שלי מתרחקת מהדופק. על ג'יימס בלייק, למשל, לא שמעתי עד לפני כמה ימים. איכשהו, הספק-היפ-הופ-ספק-דאב-סטאפ שלו עבר מעליי. לא שמתי לב לכמות האיזכורים שלו בבלוגים, באתרים גדולים כמו פיצ'פורק או בפודקאסטים השונים שמסתובבים ברשת. זה חבל, כי מסתבר שהמוזיקה המעורבבת שלו רותחת – לא רק בהייפ שיש סביבה אלא גם אם מאזינים לה סתם ככה, מבלי לדעת שהאיש הזה הוא מישהו. למזלי, יש כמה אנשים ששומרים עליי ודואגים להודיע לי כשאני מפשל, רק כדי שאוכל להעביר את המסר הלאה.

כאילו שאנחנו ב-2004 ואנשים עדיין מתלהבים מכך שאפשר להקליט אלבומי לפטופ בחדר השינה, הספרים חוזרים עם סינגל בשם "אנשים יפים". נראה לי שזה עליי והם חושבים שאני בא ברבים.

בגלל שקוקורוזי לא מספקות את הסחורה ומסרבות ללכת לכיווני החצי-היפ הופ חצי-אלקטרוניקה שקיווינו שיגיעו אליהם, קיבלנו את Sleigh Bells והקטע החדש והמעולה הזה שלוקח את ההיפ-הופ הנשי והלבן של הלהקה – שעד עכשיו היה מבריק אך משולב בנוייז שעשה לא נעים להרבה מאוד לוזרים – והופך אותו למשהו שגם ההורים שלכם מסוגלים לשמוע. אגב, כשאני אומר "מסוגלים" אני מתכוון בדיוק לזה – אני לא מבטיח הנאה כללית לציבור, אבל לי זה עושה טוב.

הבום! של השבוע הוא מקומט ומתפורר ומגיע ממארק אי סמית', הפול, והאלבום החדש שלהם, "Your Future Our Clutter". איכשהו סמית' (ומי שהוא בחר לנגן איתו הפעם) עשה את זה שוב והוכיח שיש כמה אנשים שהPאנק מקועקע להם במוח והם אף פעם לא יתקלקלו. נראה לי שזה הכל בגלל חזרה חזרה חזרה.

ג'יימס מרפי, איש חכם שכמותו, בחר ב-Holy Ghost! להיות הלהקה שתצטרף אל LCD Soundsystem לסיבוב ההופעות הנוכחי שלהם. מרפי יודע שלמרות שהמון מנסים, רק מעטים יצליחו לחמם את הקהל אל האווירה המדויקת שאליה הוא מכוון. בתמורה, Holy Ghost! הכינו רימיקס ל-"Drunk Girls" המצוין מלכתחילה והפכו אותו לאיך שרוב האנשים חשבו שסינגל של LCD Soundsytem אמור להישמע.

הפעם בפינה של "מה שהמבוגרים אוהבים" אנחנו הולכים אל דה פיינט ושנת 2004, השנה שבה סאדל קריק של ברייט אייז היה אחד מהלייבלים הכי חשובים ונכונים באינדי. דה פיינט, בניגוד לחבורה המדוכדכת מאומהה, עשו אז אלקטרו רוק קצת קיצ'י ומאוד שמח – כמו למשל מה שיש בשיר הנ"ל, שמוקדש אל כל הבחורים הנואשים שיש שם בחוץ.

בדרך כלל אני חשדן ולא ממש מקשיב לאנשים שמתעקשים תמיד להיראות בציבור עם כובע, אבל השבוע אחד כזה הפנה את תשומת ליבי לכך שסוף סוף, אחרי שנים של דמואים וקטעי יוטיוב באיכויות לא מרשימות, הגיע האלבום המלא של TPDR. וכן, הוא כיפי וקופצני כמו שהיה ברור שהוא יהיה.

עוד סינגל חולמני ומרגש של בסט קוסט (שמפומפים כאן במדור כאילו שהם עצמם המציאו את המוזיקה) מוכיח – שוב – שמדובר בהרכב הכי מלהיב שפועל כרגע באינדי.

"האם האלבום הקרב של אינטרפול הולך להיות רלוונטי מבחינה תרבותית, או האם הוא יהיה סתם עוד משהו שמשווק יתר על המידה, שמקבל יותר מדי חשיפה, אפילו שהוא לא כזה טוב?" - כך שאל הבלוג הכי רלוונטי שאפשר למצוא ברשת, "Hipster Runoff". תכלס? סביר שהוא לא הולך להיות רלוונטי, וכן – החשיפה שלו תהיה מוגזמת. ובכל זאת, כשפול בנקס שר "בגלל זה אני מחזיק אותך קרוב", משהו בי קורס מבפנים ואני רק רוצה שמישהו יחזיק גם אותי קרוב. למזלי, העולם ברובו רוצה לחבק אותי, אז אחרי כל האזנה אני פשוט יוצא לרחוב ועושה פנים עצובות.

אני לא ממש יודע מי הם Burnt Ones, אבל הם חבורה של שקרנים אירונים, כי למרות שהם אומרים שהם הולכים לשמוע T Rex כל הלילה, קשה לי להאמין שהם מתישהו בחיים שלהם שמעו יותר משני שירים של להקת הגלאם רוק הידועה. זה פשוט לא מסתדר עם נפש השוגייז פינת הצ'יל ווייב שלהם.

ג'יי אלקטרוניקה, ההבטחה הנוכחית של ההיפ-הופ האלטרנטיבי, מכוון אל תחנות הרדיו – יותר בגישה, פחות במוזיקה – וחובר אל דידי לשיר מחווה מעולה לראפר הכי טוב בכל הזמנים (ואין על כך ויכוח בכלל) – הנוטוריוס ביג. כצפוי, כשאלקטרוניקה יושב על הביט הכל נשמע פיצוץ, אבל כשדידי צועק ברקע או מנסה לראפרפ משהו קצת מתפקשש. מישהו צריך לתפוס את דידי בזרוע, לנער אותו ולהגיד לו שהשנה היא 2010, אנחנו מוכנים להכל. האיש הזה חייב להפסיק לאכול לנו את הראש.

מכירים את זה שהיא מתנהגת כאילו שלא אכפת לה אבל מתעצבנת בכל פעם שאתה בוגד? אז זה ממש לא מגניב, וזה בסך הכל מה שדווין דה דוד מנסה להגיד לה.

החדש של הפול כל כך מדהים, שהייתי חייב לזרוק עוד קטע ממנו למיקס. פשוט אי אפשר לעמוד בפני מארק אי סמית כשהוא ממלמל דברים כמו "במהלך כל החיים שלי אף אחד לא קרה לי אדוני" ואז סוגר את הסיפור עם השורה "לא מגיע לכם רוקנרול".