פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פצעון בגב האומה

      כשרזי ברקאי מרשה לעצמו להגדיר את גיל ההתבגרות כ"גיל הנורא הזה", הוא בסך הכל מצטרף למתקפה השמרנית והדוחה על בני הנוער בישראל. אודי הירש פושטק

      בואו נדמיין מה היה קורה אם שדרן בכיר - רזי ברקאי, לדוגמה - היה מקדיש בתוכניתו דקות ארוכות לדרכים להתמודדות עם רוסים, מרוקאים או ערבים. בפתח הדברים הוא היה מגדיר אותם כ"עדה הנוראית הזאת" או "העם הנורא הזה", ובהמשך היה מתייעץ עם מומחים ועם אנשים שעובדים עם רוסים, מרוקאים או ערבים כדי שיספרו עד כמה האנשים הללו חסרי תקנה. הוא היה שואל מה הגישה הטובה ביותר לטיפול בעניין ותוהה אם יש לנקוט ב"גישת הכסאח". בעצם, לא צריך לדמיין: כששדרן פופולרי אחר, גבי גזית, זרק לביצה העכורה של הציבוריות הישראלית את אבן הקללות נגד החרדים והמתנחלים, האדווה שנוצרה סירבה להתפוגג במשך ימים ארוכים, לרבות גינוי מהיועץ המשפטי בממשלה.

      ברקאי הוא שדרן סולידי הרבה יותר מגזית, אבל זה לא הפריע לו לתקוף אתמול בגלי צה"ל סקטור מרכזי באוכלוסיה. הפעם, למותקפים אין לובי בכנסת ואין כל כוח או יכולת להגן על עצמם. ברקאי לא דיבר על בני עדה מסוימת אלא סתם ליכלך בברוטליות ב"מה בוער" על נערים בגיל ההתבגרות. הוא דיבר בייאוש על עוד גל אלימות של בני נוער והגדיר את הגילאים 13 עד 18 כ"גיל הנורא הזה". אלו השנים, כך אמר, שבהם מתחילים להשתמש בסמים, לשתות ואפילו לקיים יחסי מין. האם כך נוהגים כל בני הנוער? אל תבלבלו אותנו עם עובדות, זהו זמן הדמגוגיה.

      בשיחה עם ברקאי סיפר בן 18 שעושה שנת שירות בשכונה ד' בבאר שבע – בתיאור שלקוח מרפורטז'ות עיתונאיות גזעניות משנות ה-50 – כיצד הצעירים הפרועים שמתגוררים במקום עוסקים בעיקר בשימוש בסמים ובאלימות. ברקאי שאל את ראש צוות הייעוץ בתיכון שבח-מופת לגבי יעילותה של גישת הכסאח, וכשזו ניסתה להזכיר שיש לשלב זאת עם דו שיח והקשבה, הזכיר המגיש שבגיל הזה חשובים בעיקר הגבולות. היא נאלצה להסכים. את הדיון המתסכל סיים ברקאי בערגה לעבר עם השיר "ימי בנימינה", שבו אהוד מנור רוצה לחזור אל הימים הכי יפים שלו, הימים היחפים בבנימינה, שבהם ככל הנראה הנוער היה מחונך, צייתן, פיכח ובתול.

      מי כאן הנבלות?

      הסיבה לדממה הציבורית לאחר דבריו של ברקאי היא שדמם המטאפורי של בני הנוער הותר בתקשורת הישראלית כבר מזמן. תקראו עליהם בעיתון או תשמעו עליהם במהדורות החדשות כמעט תמיד בהקשרים שליליים. הם אונסים, שותים ומסתממים, אין להם מעצורים והוריהם איבדו עליהם שליטה מזמן. שר החינוך החל את הקדנציה שלו בשורה של צעדים שנועדו להצר את צעדיהם ולשלוט בהם בקלות רבה יותר. חברת הכנסת החדשה עינת וילף עוד לא נכנסה למשכן, וכבר הגישה הצעת חוק שקוראת לבטל את חוק זכויות התלמיד. כתבה אוהדת באולפן שישי חושפת הורים ששוכרים חוקרים פרטיים שיבלשו אחרי ילדיהם. מעשי האלימות של הקשישים בבני הנוער בסדרה "נבלות" התקבלו בקרב מרבית המבקרים בהתלהבות יתרה, משל היה מדובר בנקמה אמיתית על התנהגותם הפוחזת של הצעירים ולא במסר שמרני ומיושן במעטה נועז.

      בני הנוער, שדעותיהם ימניות ולאומניות עוד יותר מאלו של כלל האוכלוסיה, ישמחו לגלות שביחד עם הערבים והשמאלנים, הם האנשים המושמצים ביותר בטוקבקים. כל ידיעה על מעשה אלימות של בני נוער גוררת מאות תגובות נזעמות, שקוראות לטפל בהם בחומרה, להגביל את זכויותיהם, לסרס את הבנים, לכלוא את הבנות בחגורת צניעות ובאופן כללי להכניס את הסוררים שביניהם למחנות הסגר עד שלא יהיה כל זכר לאקנה בפניהם.

      במובן אחד, מצבם של בני הנוער קשה יותר מזה של השמאלנים או הערבים: איש עדיין לא שקל להתקין בגנים ציבוריים מכשיר שמצפצף בקול צורמני שרק הם שומעים, כדי להבריח אותם מהמקום. במספר ערים בישראל מתבצע ניסוי שבודק את סילוק בני הנוער מהפארקים באמצעות מכשיר המוסקיטו השטני - מעין משרוקית כלבים מיוחדת לנערים.

      עוד חוזר הריטון

      גם אני מתעצבן לפעמים כשבני הנוער מרעישים בסמוך לביתי ואומר לעצמי שבדור שלי זה היה אחרת. רק שאין לכך שחר. גם כשאני הייתי תיכוניסט, לפני 17 שנים, עשו בני גילי סמים ושתו אלכוהול. גם אז הייתה אלימות והיו מעט מורים טובים, הרבה בינוניים וכמה ממש גרועים. אני משוכנע שכך היה גם בתקופה שרזי ברקאי היה עלם חמודות. רק שעכשיו הוא ועמיתיו לעמדות ההנהגה בתקשורת הישראלים הם אנשים מזדקנים ומרירים, שמתגעגעים לימים שמעולם לא היו, שבהם הכל היה פשוט יותר, טוב יותר, תמים יותר.

      האנשים האלה, גם עמיתיהם הצעירים יותר, שכחו שאת "נבלות" כתב יורם קניוק בשנות ה-70. הפושטקים מאז כבר חגגו 50, ועכשיו הגיע תורם לרטון על הדור הבא. הם נוטלים חלק באורגיית הנוסטלגיה ששוטפת את ישראל (רק תעיפו מבט במקבץ הפרסומות הקרוב), מדינה שאיבדה כל תקווה לעתיד ומעדיפה לפיכך לצבוע את עברה הכואב ורווי הטראומות בוורוד שקרי.

      הנקודה המגוחכת ביותר במתקפה הברוטלית על הצעירים הישראלים היא הקונפורמיסטיות שלהם. אין בהם כל רצון למרוד בהוריהם ברמה הפוליטית, הם נוסעים בהמוניהם למחנות ההשמדה בפולין ונלחמים על המקום ביחידות מובחרות. רגע אחרי שייחלצו מ"הגיל הנורא הזה", 18, הם יתגייסו לצבא (שלו שייכת התחנה שבה עובד ברקאי ושבה הוא מוקף באותם בני תשחורת שהוא מתעב) וייהפכו לפתע פתאום בעיני התקשורת והציבור לצעירים ערכיים וחדורי ציונות. אם חלילה ייהרגו בקרב בגיל 19 יועלו לדרגת קדושים, וכולם ישכחו שרק לפני שנה וקצת דיברו על הידרדרותם המוסרית.

      כי עד שהצעירים יתגייסו כדי להילחם באויב, הם האויב שלנו. הרבה יותר קל לסמן את הטיפוסים האלה כמפלצות קטנות החל מהרגע שההורמונים מתחילים להשתולל בקרבם, מאשר לזכור שגם לנו יש חלק בגידולם של העשבים השוטים. פשוט יותר לכסח ולהעניש מאשר לתקשר ולבחון את הסוגיה באופן מורכב. בקיצור, הרבה יותר קל להיות רזי ברקאי.