אף אחד לא טוען שאמונה היא עסק פשוט. לא מדובר רק באמונה משיחית שכוללת דו שיח עם אלוהים, הרי גם חילוניות היא סוג של דת וגם רוחניות וחיפוש עצמי הם תקווה שמישהו או משהו יראה לנו את האור. כל עוד הקרקע שמתחתנו יציבה, אמונתנו רק מתחזקת. אבל מה קורה כשהקרקע הזו מתחילה לבעור?
גיבורת "וודקה ולחם", ספרה החדש של מירה מגן, היא אישה שפתאום מרגישה את ריחם החרוך של החיים עולה באפה. עמיה, אקדמאית ובת לניצולי שואה, באמצע שנות השלושים לחייה, נשואה באושר לגדעון, עורך דין מצליח, וחובקת ילד חמוד ונבון בשם נדב. אלא שאז מחליט גדעון לצאת למסע חיפוש עצמי ונעלם לחוות דיג באילת. עמיה עוברת יחד עם בנה לדירה במושב בפאתי ירושלים ומתמודדת עם בעל בית זקן ונרגן, עם צעירה מופקרת ומסתורית שחודרת לחייה, עם דמות עבר שצצה וממאנת לעזוב, עם אמג'ד, העוזר הערבי קשה היום מהמכולת, וכמובן, עם חסרונה של הצלע המשלימה במשפחה, זו שאמורה להיות לצידה ולשמש דמות אב לבנה.
גדעון עוזב את הבית כי הוא מאמין שהגיע הזמן להתאוורר. עמיה נטשה קריירה של ראיית חשבון כי האמינה שהיא צריכה לעבוד במכולת ולהמשיך את דרכם של הוריה. הזנזונת הצעירה שפולשת במפתיע לביתה מאמינה בצורות משונות של תן וקח. לכולם יש את הדרך ואת סגנון החיים שלהם, אלא שבכל כביש יש מהמורות ושליטה בהגה לא תמנע ממך בהכרח ליפול לתהום. כדי להישאר בתלם, לפעמים חייבים לעבור שינוי, בין אם הוא גדול ובין אם הוא קטן. בעצם, לפי מגן, כל שינוי נושא עמו בשורה. אין כזה דבר, שינוי קטן.
כדי להשתנות ולשנות, אם כן, אנחנו צריכים לא אחת לערער על צדקת דרכנו, לפעמים לשכנע גם את האחר שהגיע הזמן שישבור ימינה או שמאלה. האם אפשר לעשות זאת? קשה, אבל חייבים לנסות. בין אם אתה דתי ובין אם חילוני, אל תיתן לספק להפסיק לקנן. עמיה מחפשת תשובות ולפחות בהתחלה נראה שהיא מתייסרת באופן מוגזם, אבל כדברי סוקרטס, חיים שאין בהם חקר לא ראויים שיחיו אותם. מעניינת במיוחד התובנה שאליה היא מגיעה במהלך הצפייה המתמדת והארוכה שלה בסביבתה (עמוד 213): "הבעיה עם האסונות הגדולים שהם מאפסים את האסונות הקטנים, מביטים בהם מגבוה".
קולאז' מרשים
כמו לוליין שנע על חבל דק ועוד מעז לעשות ג'אגלינג, גם מגן יודעת לבצע להטוטים מרהיבים, רק שבמקום חבל היא משתמשת באופן מושלם בשפה. פעם הגיבור שלה הוא אברך בעל ערכים ("זה לא הזמן לחשבונות, רבקה. כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך" עמוד 226) ופעם נערה סוררת עם שפת ביבים ("נו, חייגי 100, תגידי להם הזונה הרוסיה הקטנה. חמש דקות הם כאן" עמוד 13). פעם היא אישה צעירה ופעם זקן מרושע, ערבי מופנם, כלב או חתולה. מגן מפגינה בקיאות מושלמת בכל אחת מהנפשות שאותן היא מייצגת ומושכת בחוטיהן באמצעות שימושים שונים בשפה. תוך שימוש בעברית מצוינת ומגוונת, היא יוצרת מכל דמויותיה תיאטרון בובות ומרימה הצגה שאותה היא מנהלת במיומנות מושלמת.
העניין עם הדמויות של מגן הוא שאין בהן, לכאורה, שום דבר חדש. הגבר הבורגני שרוצה להיות רוחניק, האישה שוויתרה על קריירה והפכה בעל כורחה לאם חד הורית, הזקן המעצבן שגורם לנו לאחל לו שיפטור אותנו כבר מעולו, האהבה הישנה שחוזרת לצוץ פתאום, הערבי שנוכחותו בחברה שלנו לעולם לא תיראה טבעית וכמובן, הדת מול העולם הסורר, שמירת המצוות מול ההפקרות הפיזית והמנטאלית, השפה הגבוהה מול הסלנג. לפחות במוטיב אחד מבין אלה אנו נתקלים כמעט בכל רומן ישראלי, ובכל זאת ב"וודקה ולחם" זה שונה. כל הדמויות והמאפיינים מתחברים לכדי קולאז' מרשים, שהמציאות העולה ממנו אולי נראית מוגזמת משהו, אבל אף אחד מפרטיה לא סובל מחוסר אמינות.
"וודקה ולחם" זכה להרבה יחסי ציבור שבזכותם טיפס בשבועות האחרונים לצמרת רבי המכר. לפעמים, הייפ נוצר מאוויר ומבאזז מופרך, אבל לא במקרה הזה. העריכה הלשונית אמנם ירודה ומחסירה לעתים קרובות סימני פיסוק באופן שהופך למטרד עבור הקורא (עמוד 240: "יימח שמם של המוסר הערכים המצפון והאשמה"), אבל זה באמת קוץ קטן באליה. בטח לא משהו שצריך למנוע מכם להיכנס לחנות, לרכוש ולהצטרף לרשימה של אלה שכבר קראו.