זה לא פשוט לדעת לגרום לאנשים לצחוק. מי שניחן ביכולת הזו הוא בר מזל. לשי גולדשטיין היתה פעם את היכולת הזאת, אך לאחרונה נדמה שהוא מאבד אותה. נראה שכוחותיו אוזלים, או שהוא כבר לא יודע איך לנצל אותם. קצת מפתיע שככל שהוא מתבגר, ההומור שלו מידרדר. הלא ישנן לא מעט דרכים בהן ניתן להצחיק אנשים.
אפשרות אחת היא להטמין לקורבנות אלמוניים מצלמה נסתרת, לתעד אותם משתטים ומביכים את עצמם, ולהתפקע מצחוק ברקע. אפשרות אחרת, שגם אותה ניסה גולדשטיין בעבר, היא לאתגר את הקהל, לגרום לו לחשוב בצורה מעט מתוחכמת יותר, ולהצחיק אותו תוך שימוש בטקסטים אינטליגנטיים וחריפים. לא ברור מתי קרה המהפך ומה גרם לו, אך לאחרונה החל גולדשטיין לבחור בדרך הקלה - הלא היא האפשרות הראשונה.
אילו היה מדובר באדם נטול יכולת, ניחא, אך כולנו זוכרים את ימי "שי ודרור" העליזים, כשגולדשטיין, יחד עם שותפו דרור רפאל, יצרו הומור ייחודי ואלטרנטיבי, עם סאטירה אמיתית ונשכנית. אז מה קרה מאז? איך קרה ששניהם משדרים במקביל בערב חמישי שעשועוני טלוויזיה מהזן הכי בסיסי ונמוך בשני הערוצים המסחריים? האם הם הרימו ידיים? מדוע החליטו לשתף פעולה עם הרדידות שמאפיינת את התעשייה במקום לשנות אותה? האם זה המסלול הטבעי?
אמנם יש להודות כי "נראה אותך", השעשועון שעלה אמש (חמישי) בערוץ 2, הוא אכן לפרקים משעשע ומייצר סצינות אנושיות די מצחיקות, אך גולדשטיין, לצערו, הציב לעצמו סטנדרטים גבוהים יותר בתחילת הקריירה. הציפיות ממנו אחרות. כשסאטיריקן עם עבר מחונן מגיש תוכנית מתיחות עם מצלמה נסתרת, זה לא סתם לא מצחיק, זה כבר ממש מדכדך.
בשביל לכתוב סאטירה נדרשים יצרים חזקים. צריך להיות מעורב רגשית ונפשית בתהליכים חברתיים ופוליטיים, ולהגיב אליהם בתקיפות. צריך לקחת ללב תופעות ציבוריות, ולהתקומם ולזעוק נגדן. פעם לשי ודרור היו את הדחפים הללו. הם היו צעירים ואנרגטיים, ומלאי תשוקות וזעם. דברים הפריעו להם. הם ניצלו את כישרונם כדי להביע במקוריות את שאט הנפש שלהם מהפוליטיקה, מהצבא ומהמדינה. הם לא רק מתחו ביקורת נגד תופעות פסולות, הם אף שמו אותן ללעג. הם ידעו לשים אצבע מדויקת על חולשותינו, ולחשוף אותן במערומיהן. כשדווקא השניים הללו בוחרים ליישר קו עם התעשייה ולהתאים את עצמם לסטנדרטים הנוכחיים, זה צורם במיוחד. למעשה, זו כבר לא סאטירה, זו פארודיה.
פעם הקורבנות שלהם היו אנשי ציבור מושחתים ומסואבים, היום זה האיש הקטן. פעם הם היו מביכים אותם בעזרת ציניות ועוקצנות, היום הם מפתים אותם בעזרת פרסים כספיים. גולדשטיין ושותפו הנוכחי אבי נוסבאום מתדרכים את הקורבנות של "נראה אותך" דרך האוזנייה, וככל שהמשימה מביכה ומשפילה יותר, סכום הכסף עולה. זו כבר רשעות מסוג אחר לחלוטין.
יכול להיות שסאטירה היא כמו קומוניזם: מי שלא עושה את זה עד גיל 20 הוא חסר לב, ומי שעושה את זה אחרי גיל 30 הוא נאיבי. הלא גולדשטיין ורפאל הם כבר אנשי משפחה, שצריכים לפרנס מספר נפשות, ומסאטירה לא הולכים למכולת. להפך, היא רק מכעיסה, מתריסה ומקוממת. היא עלולה לפגוע בקשרים. היא חושפת אותך לתביעות. היא מסבכת את החיים. שי ודרור לא איבדו את היכולת להצחיק (כך יודע כל מי שמאזין לתוכנית הבוקר שלהם ברדיו), הם פשוט בחרו לתעל אותה למחוזות אחרים - נמוכים, רדודים ונבובים. אין דבר מסקרן יותר מלגלות לאיזה טיפול היו זוכים השניים מצמד סאטיריקנים וציניקנים אמיתיים ושאפתנים בתחילת דרכם.