פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מעדני מיקי: "השבוע" עם מיקי רוזנטל תציל את המדינה?

      גם אם התוכנית החדשה של מיקי רוזנטל היתה רחוקה מלהיות מושלמת, סופסוף יש מישהו שמסיר את הלשון של התקשורת מישבנו של האיש החזק במדינה. אייל דץ אוהב שקשוקה

      אזרחי ישראל עמדו אמש בשעה 20:00 למבחן חשוב מאוד, לא פחות ולא יותר. למרות חשיבותו של המבחן, רבים מאותם אזרחים כלל לא ידעו שהם נבחנו אתמול. יתרה מכך. גם עכשיו, שעות ארוכות לאחר אותו מבחן, רובם עדיין לא יודעים דבר או שניים על אותו מבחן. אף אחד מהעיתונים לא התריע מבעוד מועד על המבחן המצפה להם (אף שהיו כמה שרמזו) ואף חיים הכט לא קפץ עליהם מייד אחרי המבחן וחיבק אותם. הם פשוט התיישבו כמדי יום שישי לאחר ארוחת הערב מול הטלוויזיה, הרימו את השלט ובחרו ערוץ 2 או ערוץ 10, יאיר לפיד או מיקי רוזנטל.

      יאיר לפיד בכנס גלובס דצמבר 2009 (אורי לנץ)
      עיתונות כמקפצה לכסא ראש הממשלה. לפיד (צילום: אורי לנץ)

      דחוס, מעייף וחשוב מאוד

      למה בעצם מדובר במבחן חשוב מאוד? כי זהו מבחן שמדיר שינה מעיניהם של לא מעט אנשים חשובים מאוד. אנשים שחושבים שהמדינה בכיס הקטן שלהם. "אנשים ציבוריים שלא נותנים לכם דין וחשבון", כפי שניסחה זאת יפה אורלי וילנאי בתוכנית אתמול; אנשים שקוראים לעו"ד רם כספי בכינוי החיבה "רמי"; אנשים שתמיד נראים כאילו הרגע הם חזרו מחופשת סקי באלפים. נו, האנשים האלה, אתם יודעים, האנשים שהם לא אתם.

      מי שבחר אתמול ביאיר לפיד קיבל את יאיר לפיד, עם כל המשמעויות הנלוות לכך. מי שבחר ברוזנטל, וגם נשאר לצפות עד הסוף ולא זיפזפ ליאיר לפיד, קיבל את הסרט "שיטת השקשוקה 2" ( או בשמו הלא רשמי, "נוחי לאמה?"). בתוכניתו הראשונה, חמוש בשני קליברים כמו רביב דרוקר ואורלי וילנאי, עשה רוזנטל את הבלתי נתפס. הוא ביצע בפריים טיים את הניתוח שאיש לא העז לעשות לפניו: הניתוח להסרת הלשון של התקשורת מהישבן של האיש החזק ביותר במדינה. זה היה דחוס, עמוס במספרים ולפרקים גם מעייף (למרות המוזיקה הקצבית והשימוש באמצעים גרפיים סטייל שיטת השקשוקה), אבל זה היה תחקיר חשוב, חשוב מאוד (שניפק אפילו סקופ בונוס - חיים אורון חי!).

      מי שבחר אתמול ברוזנטל בחר בעיתונות אמיתית, עיתונות חוקרת. לא עיתונות כקרש קפיצה לקמפיין גדול לבנק גדול או למשרת ראש הממשלה, אלא עיתונות שדוחפת מיקרופון לשיחה פרטית בין שניים מהטייקונים הגדולים במשק (רק "האוי ואבוי" של דנקנר כשהוא ראה את המיקרופון היה שווה הכול). אז נכון שרוזנטל לא הכי עובר מסך, ונדמה לפרקים שהוא די נבוך מהסיטואציה החדשה, אבל במידה שימשיך בקו שאיתו הוא התחיל אתמול ניתן יהיה להגיד שיש עתיד לעיתונות בישראל, מה שאומר במידה מסוימת שיש עתיד לישראל.

      כנס תמיכה בשידור הציבורי (טל אנגלנדר)
      בצוות המסייע: שני קליברים. רביב דרוקר (צילום: טל אנגלנדר)

      כשהאנשים ההם ידפקו על השולחן

      גם האייטם הצבעוני השני בתוכנית, מסע השיקום של שחקנית הקאמרי הלנה ירלובה לאחר תאונת הדרכים הקשה שעברה, הצליח כדרך פלא לא להיגרר למחוזות הצהובים הנהוגים בכתבות מסוג זה. דווקא הפינה שסוגרת את התוכנית, "מה אתם זוכרים", היתה מיותרת לחלוטין. האם היא באה לשים ללעג את הישראלים או את הקצב התזזיתי של אירועי החדשות הפוקדים את עולמנו? לא ברור וגם לא חשוב או מעניין. את האנשים שלא יודעים מי זאת אנגלה מרקל תשאירו ל"מונית הכסף" או ל"אחד נגד מאה" או לתוכנית של ג'יי לנו. לא למהדורת החדשות של יום שישי.

      רוזנטל ושאר האנשים שעושים את "השבוע" של ערוץ 10 טיפסו אתמול על קרש קפיצה גדול במיוחד. הציפיות מהתוכנית מזכירות את הציפיות בזמנו מערוץ 10, שהיה אמור לשמש כאלטרנטיבה בועטת לערוץ 2 וגמר בפריסת חובות עד שנת 2178. השאלה הגדולה היא מה יהיה בהמשך, כשהרייטינג ידשדש ו"האנשים ההם" ידפקו על השולחן וידרשו לראות תוצאות. האם ימשיכו רוזנטל ושות' בקו הלוחמני או שמא נחזור לז'אנר הדוקו סלבס ותחקירי החומוס?. החדשות הטובות הן שיותר משהעתיד תלוי ברוזנטל ושות', הוא תלוי בכם. הנבחנים. אז במי אתם בוחרים? בצווארון הלבן או בצווארון הכחול? בממלכתיים או במורדים? ביאיר לפיד או במיקי רוזנטל?