בדומה לכולנו, גם מור לושי נהגה לראות את האוטובוסים המובילים את יהודי התפוצות לסיורים מאורגנים ברחבי ישראל, ובדיוק כמונו, גם לה לא היה מושג מה בדיוק קורה בסיורים האלה. בדיוק בגלל זה היא החליטה לעשות עליהם סרט, "ישראל בע"מ" שמו.
"האמת שאמא שלי הציעה לי את הרעיון", מספרת לושי בראיון לוואלה! תרבות לקראת הקרנת הסרט היום (ראשון) בפסטיבל דוקאביב, בו הוא מתחרה במסגרת הישראלית. "בת דודתי האמריקאית עמדה להשתתף באחד מן הטיולים המאורגנים הללו, ואמא שלי אמרה שזה יהיה מעניין להתלוות אליה. ואכן, אני מתפלאת שלא עשו את הסרט הזה קודם, כי באמת גיליתי דברים מעניינים".
מה בדיוק גילית?
"קודם כל גיליתי מפעל אדיר, שמביא לכאן עשרות אלפי צעירים מדי שנה. אבל חשוב מכך, גיליתי כי מדיניות ההסברה שלנו פשוט שערורייתית".
מה כל כך הטריד אותך בטיולים המאורגנים הללו?
"הדרך שבה אנחנו מעוותים את מה שקורה כאן. במהלך כל הסיורים הללו, לא הזכירו ולו פעם אחת את המילה 'כיבוש' וגם לא את המילים 'הידברות' או 'שלום', כאילו שאין כאן שום צ'אנס לחיים אחרים. כל מה שהראו לאורחים מעבר לים זה מלחמות, שדות קרב ושכול. לעומת זאת, לא הפגישו אותם ולו פעם אחת עם ערבי.
"בסופו של דבר לא יכולתי לשתוק יותר, אז התעמתי עם אחד המדריכים, שנראה כמו מישהו שאפשר לדבר איתו, ואמרתי לו 'אתה יודע שאתם פשוט מטאטאים לחלוטין את הקיום של הפלסטינים בארץ הזאת?'. אז הוא ענה לי, 'נכון, את צודקת, אנחנו מטאטאים אותם לחלוטין'. הטאטוא הזה משאיר בסיורים הרבה מקום לנאומים ציוניים מטורפים וגם למשחקים בטנקים, כאילו שהם היו מתקן בלונה פארק".
היה רגע באחד הסיורים המאורגנים שהטריד אותך במיוחד?
"כן, והוא מגיע לקראת סוף הסרט. זה היה כשלקחו את הצעירים לאיזשהו אולם ואז התברר שזה כדי לעשות להם הדמיה של חיסול מחבלים. הפכו את הקרב למשחק ובסיום ביקשו מכל הצופים לקום ולמחוא כפיים, ואני לא מבינה למה אני צריכה למחוא כפיים להרג. זה היה פשוט מחזה אבסורדי. הגדרתי את הסרט כ'קומי-טרגי', אז אחד מהצופים בו שאל אותי 'מה בדיוק טרגי בסצנה הזו? היא קומית לחלוטין', אבל בעיניי היא מדכאת עוד יותר משהיא מצחיקה".
הביקורת שלך על המיזם הציוני הזה אפקטיבית מאוד, אבל יש שיגידו כי היא בעייתית, מפני שהיא גם מגמתית מאוד. מראש לא היתה לך שום כוונה להציג את הסיורים הללו בצורה חיובית.
"קודם כל, זה נכון שהיתה לי אג'נדה, אבל מי אמר שיש פסול בכך שאמן ניגש לפרויקט עם אג'נדה? אמנם הסרט העצים את המעורבות הפוליטית שלי, ובגללו אני נוסעת עכשיו לשייח ג'ארח כל שבוע, אבל אני לא פוליטיקאית וגם לא מתכוונת להיות כזו, כך שקולנוע הוא הדרך שלי להשפיע. דבר שני, לא עיוותי את הדברים בשום צורה. אין בסרט קריינות, אין בו מעורבות שלי, אין בו מוזיקה ואין בו שום אפקטים אירוניים מכל סוג. אני פשוט חושפת בפני הצופים את המציאות שלא הכירו ומזמינה אותם לדון במשמעות של מה שהם רואים".
והאם דיון כזה אכן התפתח?
"בהחלט. באחת ההקרנות המוקדמות של הסרט, קם סטודנט פלסטיני-ישראלי ואמר 'הסרט הזה חושף את הבעיה האמיתית שלנו בדרך לדו-קיום: החינוך. עיצוב התודעה חשוב יותר מכל עניין מדיני וצבאי, וכל עוד שנלמד את הילדים שלנו בצורה הזו, לא נגיע לכלום'. לעומת זאת, היו גם כאלה שקמו במחאה נגד הסרט ואמרו 'אנחנו לא מבינים מה יש לך נגד הסיורים הללו".
למה באמת את כל כך מתנגדת להם? זה לא טבעי שמדינה תרצה למכור את עצמה, כמו שכל אחד וכל דבר רוצה למכור את עצמו בימינו?
"אני יכולה להבטיח לך שזו ממש לא נורמה. הצגתי את הסרט ברחבי העולם, ובכל מקום אמרו לי שזו הפעם הראשונה שהם רואים מפעל כזה. ישראל היא המדינה היחידה שמייחצנת את עצמה, והכל כמובן בתירוץ שאנחנו מדינה קטנה מוקפת אויבים".
אבל גם אם היחצנות שלנו חריגה ומניפולטיבית, מה רע בכך שאנחנו מספרים לאחרים דברים טובים על עצמנו?
"זה רע מאוד, כי מגיעים לכאן צעירים שלא יודעים כלום על ישראל, ואז בשלושה שבועות ממלאים לחלוטין את הטאבולה ראסה שלהם במידע ומעוות והם מעבירים את המידע הזה הלאה. הסיורים האלה נועדו לחזק את הלובי הציוני בעולם, אבל בכך אנחנו רק מזיקים לעצמנו. הדבר האחרון שאנחנו צריכים זה שאחד מן המשתתפים בטיולים הללו יחזור לארצות הברית ואז יצעק לאובמה באוזן שצריך לאשר בנייה בירושלים. דברים כאלה רק מדרדרים את המדינה עוד יותר לאבדון, במקום שנוכל לתת לעצמנו צ'אנס לחיים אחרים".
האנשים שעומדים מאחורי הסיורים הללו אולי יגידו כי זו חוכמה קטנה מאוד למתוח עליהם ביקורת מבחוץ, ושאם היית מארגנת אותם בעצמך היית עושה אותם באותה דרך בדיוק.
"ממש לא, וזה לא דיון היפותטי. גם אני לוקחת אורחים מחו"ל לסיורים ברחבי ישראל, אבל בניגוד לסוכנות היהודית ולפרויקט תגלית, אני מראה להם מה באמת קורה כאן, מפגישה אותם עם הצד השני ומגיעה איתם גם למזרח ירושלים. זה מה שהייתי עושה עם כל צעיר יהודי שמבקר בישראל".
העמדה העקרונית שלך ברורה מאוד, ובכל זאת לא היה שום שלב בסיורים הללו שמצאת עצמך הולכת שבי אחרי הנאומים הציוניים למיניהם? כפי שרואים בסרט, הם מוגשים בצורה משלהבת ומשכנעת להפליא.
"זה לא קרה, כי הדעות שלי מגובשות מאוד מגיל צעיר. חונכתי בבית שבו האמא סירבה לשרת בשטחים, כך שיש לנו מורשת ארוכה של עמידה על העקרונות שלנו".
אז הסיורים הללו לא השפיעו עליך, אבל איך הם השפיעו על הצעירים שהשתתפו בהם? האם מצאנו את טל ברודי החדש?
"האמת היא שלא ממש בדקתי מה קרה לצעירים שהתלוויתי עמם לסיורים, כי הם לא הסיפור פה. בגלל זה גם ויתרתי על התוכנית המקורית שלי והחלטתי לא לשלב בסרט את הסיפורים האישיים של הצעירים הללו. הסיבה לכך היא שהם רק דמויות משנה ב'ישראל בע"מ', ויש בו למעשה רק גיבורה אמיתית אחת ישראל. האורחים הזרים הם בסך הכל המראה שדרכה משתקפת הבבואה שלנו, או לפחות הבבואה שאנחנו מנסים לצייר לעצמנו. בסך הכל, אין כמעט הבדל בין מה שאנחנו לומדים בבית ספר לבין מה שמלמדים אותם בסיורים. ההבדל היחיד שאצלם דוחסים את כל הלאומיות והפרנויה בשלושה שבועות".
עוד לפני ההשתתפות בתחרות הרשמית בדוקאביב, הסרט הוצג בפסטיבלים בינלאומיים רבים, כולל בפסטיבל IDFA היוקרתי. לאור זאת ובעקבות התכנים שלו, יהיו כאלה שיגידו נו, עוד פעם הקולנוע הישראלי מלכלך על המדינה כדי למצוא חן בעיני הגויים.
"אני אוהבת את המדינה מאוד, ורוצה לחיות פה ולא בשום מקום אחר. ככה גידלו אותי, ובילדותי היינו נוסעים לטיולים ברחבי הארץ. אבל זה שאני אוהבת את המדינה לא אומר שאני לא אוהבת אדם, כך שאני לא יכולה להסכים עם מה שמוצג בסרט. כל מה שאני עושה, כולל 'ישראל בע"מ', הוא מתוך דאגה למקום הזה ורצון שיהיו בו חיים טובים. אין פסול בלהגיד שהמצב כאן כרגע קשה ומחורבן אני חושבת שדווקא התעלמות מכך מהווה סכנה".
לושי, בת 28, בוגרת סם שפיגל, סימנה את עצמה עוד בעבר כאחת הקולנועניות המבטיחות בישראל, וב"ישראל בע"מ", סרטה הארוך הראשון, היא מגישה מסמך חזק, בוגר, אמיץ ומטלטל, ומתחילה לממש את ההבטחה. גם בן זוגה מזה שנים רבות, דניאל סיון, בן גילה, הוא אחד היוצרים הטובים בדור הנוכחי של הקולנוענים התיעודיים המקומיים, וסרטו הארוך הראשון, "המלחמה של גיורי", היה מהיצירות הדוקומנטריות המקומיות המשובחות של העשור הקודם. ב"ישראל בע"מ" שימש סיון כעורך, ולדברי לושי המעורבות שלו בסרט היתה גדולה ומכרעת.
אבל עם כל הכבוד לדניאל, האם יכול להיות שרק אשה יכולה ליצור סרט כה אנטי-מיליטריסטי כמו "ישראל בע"מ"?
"אוי, זו שאלה שוביניסטית מאוד. זו טעות גדולה לצאת מנקודת הנחה שכל הנשים פציפיסטיות או הומניסטיות. הלוואי שזה היה המצב, ואם זה היה כך אז מן הסתם גם העולם היה שונה. למרבה הצער, נשים יכולות להיות אלימות וגם רעות מאוד זו לזו".
הסוכנות היהודית הפנתה את וואלה! תרבות לפרויקט תגלית לשם קבלת תגובה גידי מרק, מנכ"ל תגלית, מסר כי "אני גאה לעמוד בראש הפרויקט הציוני החשוב והמצליח ביותר בדור האחרון. תגלית מחזקת את מעמדה הבינלאומי של ישראל באמצעות מאות אלפי הצעירים החוזרים לארצם לאחר הסיור. אנו מאד גאים על השתתפותם של עשרות אלפי חיילי צה"ל בפרויקט, אשר תורם להם להעלאת המוטיבציה, תחושת השייכות והרצון לתרום למדינה".
עוד מסר מרק כי "תגלית הינו גורם א-פוליטי, המציג מגוון רחב של עמדות שונות, כפי שהן באות לידי ביטוי בחברה הישראלית".