כוכב תועד

פסטיבל דוקאביב מייחד השנה כעשרה סרטים מתוך 80 המוקרנים בו לתחום בו הקולנוע התיעודי הגיע לשיאים מרתקים כמספר סיפורים אמיתי – מוזיקה. האחים מייזלס ומרטין סקורסזה עשו, למשל, סרטים על הרולינג סטונז והגיעו לתוצאות מדהימות במקרה הראשון וסבירות במקרה השני. עוד ב-1967 הוציא די.איי. פנבייקר את האיש שבוב דילן רצה להראות באותו זמן מעצמו, וכעבור כמעט 40 שנה חזר אליו סקורסזה והראה איש אחר. וים ונדרס הציג לעולם את המוסיקה של קובה ב"בואנה ויסטה קלאב", ו"דיג!" של אונדי טימונר הראה שגם להקות מתנהגות כמו שני ילדים בארגז חול.

ואצלנו? טוב ששאלתם. מלבד כתבות יח"צ שמתחפשות לסרטים זניחים בערוץ הבידור ניתן לספור את הסרטים האמיתיים שנעשו על מוזיקאים ותופעות מוזיקליות בישראל על שתי ידיים. “כל האנשים הבודדים" של אשר טללים (על החברים של נטאשה, אלברט עמר ואהוד בנאי), “שמים שרוטים של גלויה" של חן שיינברג (על נושאי המגבעת), "חייב לזוז" של אבידע ליבני (גם על אהוד בנאי), סרטם של דני דותן ודליה מבורך על אריס סאן. ישנם, כמובן, עוד כמה ואיתם הסליחה, אבל הבנתם את התמונה.

השנה נדמה כי נעשה תיקון מסוים, ואל "נופל וקם" של ירון בן נון (על שב"ק ס) ו"לרקוד עם דמעות בעיניים" של ניסן שור ואורי סלעי (על תרבות הדאנס בישראל) מהשנה שעברה מצטרפים כמה סרטים שיוקרנו במסגרת הפסטיבל: "עננים על הדרך" של ירון שילון, המלווה את סיבוב הופעותיו של שלמה ארצי בארצות הברית, "ראיתי ג'ירפות בהודו" של נעם פנחסי על חוויית הודו של גלעד כהנא והחברים, ו"גם שכעיניי פקוחות" של אופיר טריינין המנסה לפצח את החידה שנקראת גבריאל בלחסן ואף מתחרה בתחרות הרשמית של הפסטיבל.

אך על אף התיקון המבורך, הסרטים הבינלאומיים עדיין שווים צפייה, ומתוך העשרה שיוקרנו נדמה ששלושה ראויים לתשומת לב מיוחדת: אחד עוסק בזמר נחבא אל הכלים שנותר אגדה, השני – באגדה חיה למרות שהוא מת כבר לפני 38 שנים, והשלישי שם את הזרקור על תופעה מוזיקלית שעשויה מהחומרים שמהם רוקחים אגדות.

יש מוזיקאים שהמפגש איתם מחוץ לחומרים המוקלטים שלהם נדון מראש לכישלון. לכל אחד יש עולם שלם שנבנה סביב שיר שהוא אוהב במיוחד וסביב יוצרו. זכרונות, מחשבות, רגשות. הרבה רגשות. האכזבה מלשמוע את האיש עצמו מדבר, כל שכן לראות אותו מזדקן, כתובה בענק על תיק הגיטרה. לא כך המקרה של ביל וית'רז, איש ענק בצניעותו, אחד מהמוזיקאים הרגישים ביותר שאחזו אי פעם במיקרופון ומהבודדים שנותרו אמיתיים למוזיקה שלהם.

בפורטרט הקולנועי "Still Bill", שיצרו דאמאני בייקר ואלכס ולאק, מתגלה האדם שמאחורי השירים הצנועים והמפרקים שכולכם מכירים. וביל וית'רז, שחוגג יומולדת 70 מול המצלמה, הוא יופי של בנאדם ואחד שמחזיק סרט שלם, שמצדו נעשה עם הרבה כבוד לאגדה גדולה מהחיים. וית'רז החל מאוחר יחסית, והשיר הראשון שלו, "Ain’t No Sunshine", שם את האות ק' במילה קלסיקה ואת האיש שבא משום מקום ועבד עד לאותו רגע כמתקין שירותים במטוסים בטופ.

וית'רז התחיל את הקריירה שלו עם חיוך מתנצל, כזה שלא מלין על המזל הטוב שנפל בחלקו ושמח לשתף בו את הצופים. בסרט הוא מספר בהתרגשות על ההופעה הראשונה בחייו (לפני 7,000 איש), אבל ככל שהמכירות של אלבומיו נוסקות החיוך הולך ונמוג ומתחלף בהבעה מרירה, בעינים עצומות אך לא מהתרגשות אלא מזעם. זעם על התעשייה. ויתר'ז גילה שהחרא נמצא בכל מקום גם כשאתה כבר לא עובד בשירותים, בטח כשאתה כוכב שחור בתעשיית מוזיקה לבנה שהכריחה אותו לנטוש כיוונים מרתקים שהפגישו בין סול לפולק ולפזול למחוזות הצ'יז וכדורי המראות הנוצצים שיש בשיר "Just the Two of Us".

מספיק להציץ בפניו החתומים והמבואסים של וית'רז ולהבין את הכל. ויתר'ז פרש אחרי התקליט הזה. הוא פשוט לא ידע לשחק את המשחק והחליט לשבור את הכלים. או שהוא פשוט נותר נאמן לעצמו. הסרט לא מחפש את התשובה לשאלה הזאת אלא נותן הצצה לחיים הפרטיים של מי ששמר על עצמו מפני ההרסנות הידועה לשמצה של תעשיית המוזיקה ונותר מחייך וחשוב מזה – בחיים כדי לספר על זה. וכמו בשירים שלו, וית'רז עושה את זה עם הרבה צניעות, עם אמת מנומקת מהחיים ובפשוטות. הרבה פשטות. "Still Bill" הוא סרט קטן, מנומס מדי לפרקים אבל נפלא כמעט כמו האלבום של וית'רז שממנו הוא שאל את שמו. וכששומעים את המוזיקה שלו, רואים כמה וית'רז הצליח להשיג את זה: להזדקן בכבוד ולגמור בגדול – כזה שמכתיב את הקצב ולא נסחף לתוכו.

* "Still Bill" יוקרן ביום שישי, 14 במאי, 22:00, בסינמטק תל אביב

ג'ים מוריסון הוא אייקון של גיבור. דמותו, שפעם היתה אניגמטית ובלתי מושגת, עברה פירוק מתמשך ונלעסה הלוך וחזור על ידי שיני הזמן, מפיקים צמאי דם ובמאי אחד בשם אוליבר סטון, שהגדיל לעשות בצורה נפשעת ופשסיטית כהרגלו והגחיך את אחת מהדמויות המשפיעות שאמריקה העמידה לפנתאון הרוקנרול. במופע הסטנדאפ האלמותי שלו ,"אין תרופה לסרטן", דניס לירי ניסח זאת הכי טוב: "אנשים, האם אנחנו באמת צריכים סרט של שעתיים וחצי על הדורז? אני יכול לסכם לכם את זה במשפט אחד: הייתי שיכור, הייתי אלמוני, הייתי שיכור, הייתי מפורסם, הייתי שיכור, הייתי פאקינג מת". קרוב ל-40 שנה אחר כך, זה עדיין אותו סיפור. הסיפור של ג'ים מוריסון והדורז. קליפורניה לאב.

הסיפור של מוריסון הוא של סטודנט די כושל לקולנוע וחובב סמים מושבע אשר בעקבות קריאה בכתביהם של רמבו, ביירון ובעיקר וויליאם בלייק החל לשחק עם מילים. כעבור שנתיים הוא ישחק עם הקהל שלו, בתפקיד מלך לטאה במכנסי עור, עינים רושפות ונוכחות בימתית נדירה. סרטו של טום ד'צילו – מי שהיה הצלם של ג'ים ג'רמוש ובמאי מוערך בפני עצמו לשתי דקות לוהטות ("Living In Oblivion") – לא יחדש מאומה לאלו שאמונים על הסיפור של מוריסון.

בקולו של ג'וני דפ, הסיפור של מוריסון מובא עם אותם קטעי פוטג' שראינו כבר מלא פעמים, יחד עם כמה נדירים יותר שמכניסים את הצופה למאבקים ההולכים ומחריפים בין חברי הלהקה שבסך הכל רוצים לעשות מוזיקה לבין מוריסון הלום האלכוהול והאסיד. אמנם השחקן שמשחק את מוריסון דומה לו אבל מצד שני גם ואל קילמר היה וזה רק הפריע. הרגעים החזקים של הסרט, ויש כמה וכמה כאלו, הם אלו באולפן בזמן הקלטות "Soft Parade", אלבומם הרביעי של הדורז, ושל מוריסון בהופעה, מחוק מהתחת, מבין עד כמה גדול הוא נהיה ואז בשנייה מקבל את המציאות בצורת אלה של שוטר וצו מעצר במיאמי.

אז ברור, 40 שנה אחרי, המוזיקה של הדורז עדיין רוצחת, רובי קריגר הוא עדיין האיש הכי פחות מוערך בלהקה וזה שכתב את הלהיטים הגדולים שלה, ומוריסון הוא עדיין יפה (אם כי על איכויות השירה הכתובה שלו אפשר להתווכח). אבל זוהי נוכחותו החד פעמית על הבמה שמחפה על העדר החידוש בסרט הזה. האם זה ג'ים מוריסון האמיתי? השאלה הזו כנראה תישאר עלומה. דמותו של מוריסון עדיין מסקרנת, אבל ספק אם יש מקום לעוד סרט תיעודי עליו. יחד עם זאת, צריך לומר מילה טובה על דצ'ילו שלקח החלטה אמיצה לספר את הסיפור מנקודת מבט אחת ולא להתפרש לאנשים מדברים על מוריסון.

* "When You’re Strange" יוקרן הערב (ראשון), 20:30, בנמל תל אביב (כניסה חופשית) ויום שבת, 15 במאי, 22:00, בסינמטק תל אביב

קצב הוא הגיבור הגדול של "They Call it Acid", סרטו של גורדון מייסון שסוקר בצורה מוצלחת את אחת המהפכות הגדולות שעברה המוזיקה בעשרים השנים האחרונות – תרבות הרייב. בניגוד למהפכות מוזיקליות קודמות, תרבות הרייב, שנולדה ברחובות ובמחסנים נטושים בלונדון, לא חרטה על דגלה מאומה מלבד פרצוף סמיילי מחייך. אנחנו כאן בשביל הכיף. זה המסר שהמוזיקה, חסרת המילים ברובה, הביאה אל העולם הזה. לא לשנות את העולם, לא מהפכה קוסמית ובטח לא כזו שתבטיח שלום עולמי.

אך למרות זאת, מהפכת הרייב – אולי בגלל העדר המסר, אולי בגלל הסמים, וכנראה בגלל השיעמום הבריטי המפורסם – הצליחה היכן שזו של ההיפים כשלה 20 שנה לפני שאלפרדו מאיביזה הראה לדני רמפלינג, פול אוקונפולד ואחרים מה עושים עם שני פטיפונים למאות אנשים דלוקים ומאושרים. הם החליטו להביא את זה איתם הביתה ולשנות את הדרך בה כולנו הולכים למסיבות.

הרבה דלוקים לשעבר מדברים בסרט (מר סי "מהשיימן" שנדמה כי היה בכל מסיבה, קרל קוקס, אירווין וולש וגיבורים נשכחים אחרים שהחלו את המהפכה), יש בו פוטג' מדהים ממסיבות של פעם, אך בעיקר – וכאן ייחודו – יש בו הרבה כנות. אין כאן ניסיון נואל לומר שפעם היה טוב יותר אלא להראות ללא כחל וסרק איך זה התחיל. כל אחד מהמכונה תורם ומאיר על חלקו: הדיג'ייז, המוזיקאים, היחצנים שהרימו מסיבות והמעניין מכולם – שלטונות החוק. קצינים לשעבר, מנומסים להפליא (חלקם אפילו מחמיאים ללוגיסטיקה של הפרומוטרים), מסבירים מדוע מרגרט ת'אצ'ר הכריזה מלחמה על אנשים שבסך הכל רצו להנות בוויקאנד שלהם, בלי אלכוהול, בלי אלימות ועם הכי הרבה ביחד שקבוצה של אנגלים יכולה להשיג מחוץ למשחקי כדורגל.

בכללו של דבר, הסרט מציג עמדה מאוד מפוכחת כלפי המסיבות והסמים, עם הרבה אהבה וכבוד למוזיקה. ומעל לכל, הוא פחות או יותר שוטח את הבלופינרט להתנהלות החתול והעכבר של הממסד – המשטרה בעיקר – מול חבורה של צעירים שבסך הכל רוצים לחיות את החיים שלהם בסבבה. צפייה חובה לכל מי שזוכר מסיבה, טראק, סט של דיג'יי ושם של כדור.

* “They Call It Acid” יוקרן מחר (שני), 20:30, בנמל תל אביב (כניסה חופשית); ביום שישי, 14 במאי, 18:00, בסינמטק תל אביב; וביום שבת, 15 במאי, 19:00 באוזןבר בתל אביב