פרו בונו

יש רק קונצנזוס אחד גדול יותר מהיותו של בונו כוכב הרוק הגדול בעולם והוא היותו של בונו הניג'ס מספר 1 ביקום. האיש הרי הולך ממנהיג למנהיג ובעזרת המבט החודרני והאג'נדה היוקדת שלו משיג... ובכן, משיג כלום בחזקת חור שחור עבור החלכאים והנדכאים שכה אכפת לו מהם.

אבל עם הגיעו לגיל 50, יש משהו עצוב ומדכא בחוסר היכולת להכיל את בונו על כל מה שעשה בקריירה הארוכה שלו, עוד בטרם הפך לצלע התשיעית ב-G8. שלושת האלבומים האיומים של U2 בעשור הזה, לצד הדביקות הכמעט על-טבעית של מי שעד סוף שנות ה-80 ייצג דווקא את הרוקנרול במובן הדתי ביותר שלו, הפכו את בונו בעיני הדור שנולד בתחילת שנות ה-90 ומתבגר כעת למעין תופעת טבע בלתי מוסברת, שללא סקרנות מוזיקלית קשה להבין למה הוא נמצא היכן שהוא נמצא. בונו 2010 הוא יצור שבעיניים מוזיקליות איכותיות אך צעירות הוא סמל לפשרנות, בינוניות ודעתנות ברמה של מלכת יופי בשלב שאלות השופטים, כשגם בבגד ים היא לא נראית מי יודע מה.

לצד סף הגרנדיוזיות של הלהקה שנחצה פעם אחר פעם (החידוש האחרון – הופעה בלייב ביוטיוב על במת ה-360 מעלות), הצעדים האמנותיים התמוהים שלה (בלאק אייד פיז בתור הופעת חימום? וזה ממי שקרא לכריס מרטין מקולדפליי בשידור חי "מאונן"?) הופכים את בונו, הפרונט-מן המוחלט, לפרסונה נון-גרטה. עברו כמוזיקאי ששינה את פני התרבות נותר מעין נקודה חשוכה ובלתי נחקרת, כזו שעולה בכתבות לרגל צאתם של מהדורות חדשות לאלבומי עבר ונקברת יחד עם הכתיבה הנוסטלגית אודות אותם אלבומים שהיו ואינם.

אבל, וצריך לכתוב את זה כל כמה זמן כדי להיזכר מחדש, U2 היתה להקה מדהימה ובונו היה איש שקרא על עתידות של "בזוקה" שעד גיל 21 הוא יגיע לירח ולקח את הדברים ברצינות התהומית שאפיינה אותו מאז ומתמיד. הרבה לפני שדמיין שיגיע לגיל 50, בונו שינה את השפה שבה הרוקנרול מגיע להמונים ומדבר איתם על נושאים פוליטיים בוטים באופן מורכב ומרתק, נטול התלהמות אך בעל אפיל כובש והמנוני ("Sunday Bloody Sunday" המוכר יחסית, "Seconds" שעוסק בפצצה האטומית).

לקורא מעקם האף שתוהה מה חדש פה, אפשר לומר שלפני כשנה, עת יצא אלבומה האחרון של U2, טען פובליציסט ישראלי שדה אדג', הגיטריסט שמלווה את בונו באש, במים וכנראה גם במקלחת, הוא גיטריסט בינוני. ובכן, בגיל 50 יכול בונו להסתכל אחורה על כמה מהבחירות שביצע בחייו ולומר שהיחסים עם דה אדג', שהמציא צליל גיטרה ייחודי ומזוהה (דוגמה אחת מוכרת – "New Year's Day". דוגמה פחות מוכרת: "Wire" מ-"The Unforgettable Fire", אלבומה הטוב ביותר של U2) הם הדבר הטוב ביותר שיכול היה לאחל לעצמו. וזאת למרות שאפילו נשים חרדיות פחות מתמידות בכיסוי הראש שלהן מאשר הקצה וכובעי הצמר שלו.

אז נכון, U2 אינה להקה טובה כיום וייתכן שהאירוע הכלל עולמי של הוצאת חומרים חדשים שלה צריך להיכנס לפרופורציות נוכח השפעתה המצומצמת על הנעשה במוזיקה העולמית כיום. אך מה שהסולדים שלא מדעת מבונו לא מבינים זה שרק דרך ההכרה בעוצמתו החד-פעמית של מי שעמד מאחורי "Boy", "War" וכמובן "The Joshua Tree" ניתן להילחם בדמותו כיום.

רק מתוך הכרה ביכולותיו של האיש, שיש בין 2 ל-2.5 אנשים בעולם עם מנת הכריזמה שלו (ושבניגוד אליו, הם לא רק חושבים שהם מנהלים את העולם אלא באמת עושים את זה), אפשר לבקש ממנו הסברים לכך שתיכף עברו 20 שנים מאז "אכטונג בייבי" ועדיין לא נמצא חיסון לעונש שנקרא "One". רק כשמכירים במלך – אפשר להגיד לו מזל טוב ותודה על השנים היפות ואז להכריז שהוא עירום.