במשך שנים, העדויות היחידות ממלחמת העולם השנייה נמשו מהפילמים של מסרטות ישנות ופרימיטיביות. כשהן נחשפו, זכינו לחזות בצילומים באיכות ירודה, שכללו אובייקטים כמעט בלתי ניתנים להבחנה. הטלאי הצהוב היה בעצם אפור דהוי, ולהפצצות על פולין וברלין היה רק גוון אחד בצבע שחור-כהה. מדי פעם נתקלנו בסרטון צבעוני שהציג את אדולף היטלר סב בנינוחות בקן הנשרים או בתיעוד של מצעד נאצי בגוונים חומים, כשברקע דגלי ענק אדומים ומפחידים. אבל בגדול, אם לא לוקחים בחשבון הפקות הוליוודיות, בשביל אלה מאיתנו שלא היו שם זו היתה מלחמה בשחור-לבן.
ב"אפוקליפסה", סדרת בת שישה פרקים שהופקה בצרפת בעקבות גילוים של סרטים שתועדו על ידי אלה שכן נכחו אז ברחובות פריס, ברלין ושאר ערי אירופה, אנו מגלים לפתע מציאות אחרת. פתאום מתברר שהכל אכן התנהל בצבע. כמו השמיים של היום, גם אלה של 1939 היו כחולים, השפם של היטלר לבש גווני שיבה אותנטיים כיאה לגבר בגיל העמידה ובטלאי על דש הבגד אי אפשר לטעות הוא באמת היה צהוב. טריוויאלי? אולי בתיאוריה. הצבע במקרים כאלה יוצר הבדל עצום בזיכרון ומעצב תודעה שונה לחלוטין מזו שהכרנו. כבר בפרק הראשון ששודר אמש (ראשון) בערוץ 1 (הלילה ב-21:45 הפרק השני) נחשפנו למראות קשים של אנשים בעלי זהות ברורה מוטלים על השלג ללא רוח חיים, חלקם קטועי גפיים כשפניהם שטופי דם. דם אדום ובוהק, כמובן, כיאה לתקופה הכי קטלנית בהיסטוריה.
בהתחשב בכך, אי אפשר לזלזל בהבדל שמייצרים הצבעים של "אפוקליפסה". אולם לפחות על פי הפרק הראשון, הסדרה מתקשה לעמוד בציפיות שיצרו הפרומואים. התקווה שעם הוויזואליה נקבל גילויים חדשים או לפחות זוויות מקוריות מתבדה בגדול. כל פעולתם של יוצרי "אפוקליפסה" הסתכמה בכך שלקחו את החומר הגרפי והלבישו עליו את הנראטיב הבנאלי של מלחמת העולם השנייה, יומן כרונולוגי של אירועים. היטלר עולה לשלטון, רוצה את הסודטים, עובד על הבריטים והצרפתים, פולש לפולין, מתחילה מלחמה, יש הפצצות וגם הרוגים. שום דבר שלא הכרנו קודם. גם הקריינות היבשושית של אלכס אנסקי (עדיף היה להלביש כתוביות על הפאתוס הנפלא של מרטין שין) לא מצליחה לייצר דרמטיזציה ראויה.
השילוב של תמונות נדירות, מזעזעות במידה, וסיפור שחוק המוכר לכל תלמיד בכיתה י' מייצר תוצאה צפויה של מסמך בינוני ולא מרתק, בטח לא כזה שאמור לזעזע את אמות הסיפים. מכיוון שבפרק הראשון נחשפנו רק לרקע ולתחילתה של המלחמה ומשום שאנו מכירים את ההתפתחויות, התמונות שעוד יגיעו בפרקים הבאים צפויות להיות קשות ומצמררות יותר. השאלה היא רק אם נצליח להגיע אל הרגע שבו נגיד, אם בכלל, "וואו". חדגוניותו של הסיפור מפחיתה את העוצמה הוויזואלית וגורמת לסדרה לאבד מהאפקטיביות שלה ככל שהיא מתקדמת. בינתיים, זה לא נראה טוב בהרבה מ"עמוד האש".