"הלוואי שאת המלחמות ינהלו כאן כמו את 'האח הגדול'

"הביקורות על העונה האחרונה של 'ארץ נהדרת' היו קשות כי אחרי שבע שנים שהיינו בהמון מקומות, טבעי שיחפשו את הדבר הבא. אני מניח שגם אחרי העונה החמישית של 'האח הגדול' אנשים יגידו 'אח...זה לא כמו פעם", אומר לוואלה! תרבות ירון שילון, שנוסף על היותו יוצר תיעודי הוא גם אחד הבמאים הקבועים בצוות של תוכנית הסאטירה, בתגובה למחלוקת סביב איכותה של העונה שהסתיימה זה עתה.

"זו היתה שנה קשה, כי לשמחתנו או לצערנו לא קרה פה הרבה. אמנם אנחנו לא מדברים עם האמריקאים והם לא מדברים איתנו וכל העולם שונא אותנו ולא זוכר מה עוד, אבל בפוליטיקה לא קורה כלום, האופוזיציה לא קיימת ואתה לא יודע מי נמצא בקואליציה. אבל גם כך, פגענו בול בכמה דברים – בנוער שהולך פייפן, בתרבות שלא נשאר בה מקום. והיה גם את המערכון של יום הזיכרון. אנשים אמרו עליו 'אסור לצחוק על יום הזיכרון', אבל חס וחלילה לא רצינו לצחוק עליו. מה שעשינו זה להראות שהאמנות נהייתה גטו. אתה לא תשמע שירים טובים במהלך השנה, כי הכל נהיה רייטינג וצריך להביא את הלהיטים והקצב עולה וגדל והכל נהיה דאנס וסלט – בשיר אחד תשמע חלילים וחצוצרות וסימפולים, רק כדי לשמור את הקהל חי. זה לא היה מזרחים מול אשכנזים אלא אמירה שרק ביום הזיכרון אתה שומע שירים של אמנים שעשו משהו במדינה".

אבל רגע המופת של העונה הזו היה המערכון שבו ביים שילון את טל פרידמן כחבר הכנסת יעקב כץ (כצל'ה). כזכור, כצ'לה היה למעשה בן דמותו של הנס לנדה, צייד היהודים מ"ממזרים חסרי כבוד" של טרנטינו, אבל במקום לרדוף יהודים, הוא חיפש עובדים זרים בביתה של מירי בוהדנה. "בתחילת השנה עשינו את מערכון החייל החטוף, שהוא כתיבה אחת שהיא נורא ברורה וגם הטוויסט בה הוא ברור", מסביר שילון. "כצל'ה הרבה יותר קשה לעשות, כי אתה צריך לסמוך על הקהל - לא רק לסמוך עליו שראה את "ממזרים חסרי כבוד", אלא גם שיבין מה רוצים להגיד פה. להגדיר מה עשיתי שם? פשוט צילמתי את התסריט ושמרתי אותו. מובן שיש את הרפרנס של הסרט, אבל אנחנו לא טרנטינו, וכשהרעיון הוא טוב, צריך לא לחרבן אותו".

"נורא מגניב שיש הדים, כי זה אומר שהצלחת להאיר משהו, אז זה מעורר גאווה מסוימת או לפחות את היכולת להגיד לעצמך 'אנשים הבינו מה אתה רוצה מהם,' שזה קשה מאוד. במקרה של הפילוסים, לעומת זאת, שהם פשוט נורא מצחיקים, לא בטוח שהקהל הבין שאנחנו אומרים משהו על הישראליות. בסך הכל זה לא נעים ששמים לך מראה מול הפנים ואז אומרים לך בתגובה 'מי אתה שתשים לנו את המראה מול הפנים?'. אבל זוהי דעת המערכת, ואני חושב שהנימוקים שם מספיק משכנעים כדי ללכת עם זה. אחרי הכל, אני נקרא על שם בן אדם שמת בשואה וכל המשפחה של סבא וסבתא שלי הלכה קיבינמט שם. אני מתנדב בעמותת צימאון ועשיתי סרט על ילדי העובדים הזרים. נוצרה סיטואציה שתקועים פה עשרות אלפי אנשים. אנחנו בחרנו שהם יהיו פה, הם בחרו להיות פה, החוק היה אפור, היה ירוק – זה לא משנה, תקועים פה אנשים. מה תעשה, תגרש אותם? אז נגיד שהעובדה שהם תופסים את מקומות העבודה תמוטט את החברה – אבל הם בני אדם, ואתה לא יכול להתייחס אליהם בתור תת בני אדם. בסך הכל, זה מה שניסינו להגיד – שהדמגוגיה הזו מקבילה לחרא שהיה שם".

"טאלנטים נהיתה מילה רעה, אבל 'ארץ נהדרת' הוא אחד המקומות האחרונים שעובדים בו שחקנים. זה תענוג בשבילי, כי גם איתם אתה מחפש כל הזמן איך הדמות תצא וזה נורא קשה, כי זה המון אנשים והם אנשים דעתניים שמן הסתם חרדים לעצמם. אבל אם נפתח לך ערוץ תקשורת עם האנשים הללו זה כיף ואתה יכול להמריא. כבר אמרתי בעבר שעבודה עם השחקנים האלה זה כמו לאמן את ברצלונה – ועוד אמרתי את זה בתקופת רייקארד ולא בימי גווארדיולה. הרי המאמן לא יבוא למסי ויגיד לו 'תמסור שמאלה'. מה שהוא יעשה זה לכוון אותו ולהגיד – זה המהות שלנו, אנחנו עושים את זה, קחו כדור ותשחקו".

"אני מחלק את זה לשתיים – יש מהות ויש תוצר. ניקח לרגע את 'האח הגדול' כי זה בון טון ואני מספיק רחוק משם כדי לדבר על זה. המוצר שהוא 'האח הגדול' הוא אחת היצירות הטלוויזיוניות הכי מדהימות שנוצרו פה. אתה רואה את הפרק שהם משדרים בערוץ 2 ואומר לעצמך - הלוואי שהאנשים שמנהלים את המלחמות שלנו יעשו זאת ברמת ניהול המוצר של 'האח הגדול', מבחינת העריכה ומציאת הרגעים הנכונים ובניית הסיפור. על המהות אפשר להתווכח – על הניסוי בבני אדם, על הרצון של אנשים להתפרסם, על מות הטאלנטים, על מות היצירה. על הכל אפשר להתווכח, אבל לא על כך שזה נעשה טוב. יש פילוסופיה ויש תוצר, ואתה לא יכול להתווכח עם התוצר. אם זה לא היה טוב, לא היה לזה 30% רייטינג".

"מצד אחר", מוסיף שילון, "אתה יכול להגיד שהתרבות שלנו הולכת קצת פייפן. אם אתה מסתכל בערוץ 1 בלילה או בערוץ 33אתה רואה תוכניות אירוח ותוכניות תרבות ואתה לא מבין למה זה משודר רק בערוצים האלה. למה אנחנו לא רואים בטלוויזיה סרט על שלמה ארצי כמו שאני עשיתי, או סרט על שלום חנוך? למה הגענו למצב שכל מה שיש זה כתבות יח"צ בעשר הדקות האחרונות של 'אולפן שישי'?".

"אבל שם רוצים לראות את ריטה מתייפחת על רמי. אני רוצה לראות ולהבין אמנות. בין 20:30 ל-22:00 צריך להיות רייטינג, מקובל עליי, בטח בערוץ 2 וזה נפלא, וגם ערוץ 10 אמור להיות ככה, רק שהוא לא מצליח. לעומת זאת, בשעה 23:00, כשהמוח מתחיל לשייט, אין טעם להאביס אותנו בעוד אוכל מחומם. ערוץ 2 צריך גם לפרגן לקהל. הקהל הוא לא טיפש ואי אפשר לעבוד על הקהל לאורך זמן".

"פעם הייתי שותף לאיזשהו מיזם של ערוץ 2 והכבלים. באותם שנים, אבא שלי יגאל היה ב'רשת' ויצא לי לפגוש את יוחנן צנגן, מנכ"ל רשת דאז, בכמה ובכמה אירועים. אמרתי לו באופן לא פורמלי, 'בוא נמצא 20 חבר'ה, צעירים, תן להם את המשבצת של שתיים בלילה. זו שעה איומה, אבל כך תתחיל ליצור לך אנשים שיכולים לקחת את זה קדימה'. זה לא קרה מסיבות כלכליות, אבל את שלי אמרתי. אגב, כך גם הומצא ערוץ ביפ, מעין עתודה של קשת. חצי מהטלוויזיה היום זה מה שהיה בביפ לפני 10 שנים"

"ספורט, סרטים תיעודיים. אני לא רואה דברים שהם בהכרח צפיית חובה, כמו שלא ראיתי 'טיטאניק' במעין מרד כזה. ראיתי ביום השואה את 'פיצה באושוויץ' של מירי חנוך, שאין לו מקום בטלוויזיה של היום, אבל זה סרט שהופך לך את הבטן בגלל האמת שבו".

"'מונית הכסף' זה מגניב, למשל. תראה, הטלוויזיה שלנו ברמה גבוהה מאוד – 'סרוגים', 'לא הבטחתי לך', 'עד החתונה'. את 'עספור' אני לא רואה בגלל שאין לי HOT, אבל אני מבין שזה הופך את המדינה. יש כמות של אנשים מוכשרים ולאט לאט נותנים להם לעשות דברים שפעם היו אומרים בצחוק שיכולים לקרות רק בשנת מכרז. בסך הכל עושים פה דברים מדהימים. לא נכון להיטפל לתוכנית X או Y. יש טלוויזיה מצוינת, אבל אפשר להביא שם יותר לב".