מחבר "המצוד אחר אייכמן": "לכידתו - לקח לעתיד"

ב-1975 הוציא איסר הראל, לשעבר ראש המוסד, ספר בשם "הבית ברחוב גריבלדי", שתיעד את זיכרונותיו ממבצע לכידתו של הארכי-פושע הנאצי אדולף אייכמן והבאתו למשפט בירושלים. הספר נחל הצלחה גדולה וארבע שנים מאוחר יותר עובד לסרט בכיכובם של חיים טופול ומרטין בלזם. בכך, נדמה היה שהסתכמה הפרשה שעד היום נחשבת לגולת הכותרת של שירותי המודיעין הישראלים, פרשה שלא רק העלתה את קרנו של המוסד בעולם אלא גם הפכה אותו ללהיט החם ביותר של ספרי המתח והריגול.

לו ישראל הייתה מדינה בעלת מסורת של ספרי תעודה, כמו ארצות הברית, סביר להניח שהיום, בדיוק חמישים שנה אחרי החטיפה, המדפים בחנויות היו מתפקעים מעבודות מקיפות על החטיפה. אלא שהזיכרון הישראלי הקצר הוביל לדלדול תחקירים בנושא. מי שמעולם לא הוריד את האצבע מהדופק הוא העיתונאי והסופר האמריקאי ניל בסקומב, שבשנה שעברה הוציא, לאחר שנתיים וחצי של תחקיר מקיף, את ספרו "המצוד אחר אייכמן". בסקומב אסף מאות עדויות ונשען על זיכרונות כתובים, על יומנים של החוטפים ושל אייכמן וגם על ראיונות עם אנשים חיים שהשתתפו במבצע, כמו חבר הכנסת רפי איתן, ראש השב"כ לשעבר אברהם שלום ואיש השטח יעקב גת.

בסקומב, שאינו יהודי בעל קשר ישיר לשואה, נולד בארצות הברית, אולם התגורר במקומות שונים שעוררו בו עניין ודחפו אותו לכתוב את הספר. "בלוקסמבורג דיברתי עם ניצולת שואה שסיפרה לי שאנשים החלו לדבר על אייכמן רק לאחר לכידתו. עד אז הם העדיפו להדחיק", הוא מספר בראיון לוואלה!. "אני רואה את השואה כסיפור בעל זהות יהודית, אבל באותה מידה זהו הסיפור של כולנו, על מה שהאנושות יכולה לעשות. היה חשוב לי להציג את פעולת המוסד. אני חושב שבאותה מידה צריך לתפוס את הגורמים לשואת הארמנים והקמבודים ולהעמידם לדין. מבחינה זו, לכידת אייכמן הייתה לקח שצריך להיות מוצג עכשיו וגם בעתיד".

בסקומב מודה שהיו לו לבטים לפני שערך את התחקיר לספר. "הכרתי את הסיפור הרבה זמן ותהיתי אם עכשיו, אחרי כל כך הרבה שנים וסרט או שניים על הנושא, יש לזה בכלל מקום. גיליתי שמעולם לא נעשתה עבודה עיתונאית מקיפה על הפרשיה והגעתי למסקנה שיש מקום למסמך שמציג את כל הפרטים".

- בישראל כולם מכירים את "הבית ברחוב גריבלדי", שממנו ציטטת בעצמך (עמוד 243). מה בעצם ההבדל בין הספר שלך לעדות של איסר הראל? הוא הרי היה האיש שפיקד על המבצע.

"'הבית ברחוב גריבלדי' הוא ספר מצוין, אבל צריך לזכור שהוא רק מקור אחד והוא כתוב מנקודת המבט של הראל. מבחינתו, הכל עבד בצורה מושלמת, זה הרי היה המבצע שלו. אבל כשישבתי עם המרואיינים או כשקראתי את זיכרונותיהם, בפרטים של כולם נמצאו סתירות. יש את הגרסה של איתן, של איסר הראל, של צבי מלחין ושל צבי אהרוני, לכל אחד מהם זיכרון משלו. לכן, אני מאמין שהזווית שלי היא השקולה ביותר ושהעברתי את הסיפור בצורה הכי מאוזנת שניתן".

בראיון שפורסם ביום שישי האחרון על ידי אבנר אברהמי ב"הארץ", חיזק אהרוני את בסקומב: "כמסמך היסטורי, הספר של בסקומב נראה לי הרבה יותר טוב ומדויק מספרו של איסר. טרם קראתי את כולו, אבל מתוך עיון בו הוא נראה לי לא רע". ראוי לציין כי לאהרוני יש חשבון פתוח עם הראל, גם מפני שלא הוזכר ב"הבית ברחוב גריבלדי". עם זאת, גם אזכורו בספר החדש מחזקת את הקביעה של בסקומב שהעבודה שלו אובייקטיבית יותר.

- אילו כתבת את הספר לפני עשרים שנה, כשכל המשתתפים במבצע עדיין היו בחיים, אתה חושב שהתוצאה הייתה מדויקת יותר?

"אולי במובן של מחשבות וקצת יותר דעות מבפנים, אבל לדעתי אנשים היו מדברים מתוך אמוציות, וזה אלמנט שניסיתי להימנע ממנו ולנקות ככל האפשר. למעשה, אני חושב שאילו אייכמן היה בחיים והייתי זוכה לדבר איתו, הוא היה תורם פחות. הוא כתב הרבה מאוד זיכרונות, קיים ראיונות ולכל אלה הייתה לי גישה. ככה שבסופו של דבר, לדעתי הספר מציג נקודה אותנטית ונטולת פניות. עם זאת, מובן שיכול היה להיות מרתק לדבר עם אנשים כמו איסר הראל או שמעון ויזנטל".

- דיברת עם מקורות בישראל, בגרמניה ובארגנטינה. אני מניח שבשל המורכבות של הפעולה והרצון לשמור על סודיות, אפילו חמישים שנה אחרי, דווקא את הישראלים היה קשה יותר לדובב.

"בהתחלה באמת היה קשה להגיע אל הישראלים ובמיוחד אל המוסד ואנשיו, אבל ברגע שהם הבינו שאכן נערך פה תחקיר ענייני ושהם נשאלים את השאלות הנכונות, הם התחילו לדבר ועזרו מאוד. לטעמי, החלק המעניין ביותר היה השיחות עם האנשים ב'אל-על' (שקברניטיה היו שותפים למבצע – ד.ר.). אני לא חושב שלפני הם דיברו עם מישהו על הנושא הזה, והתרומה שלהם מעולם לא הוערכה כראוי".

- והגרמנים? איך הם הרגישו כשפתאום הצפת את הנושא הזה?

"דיברתי עם ריקרדו אייכמן, שהיה רק בן 7 כשאביו נתפס. מנקודת המבט שלו, הזיכרונות האלה כואבים והוא לא רוצה לדבר על זה יותר. עם ניק אייכמן (הבן הבכור – ד.ר.) דיברתי, אבל בוא נגיד בעדינות שהוא לא מאוד עזר. הוא ושני הבנים האחרים הם ניאו נאצים פעילים בארגנטינה ויותר מזה אני לא יודע. בגרמניה אכן חשתי בחוסר נינוחות מסוים, אבל הגרמנים הרגישו שהם צריכים לנקות את עצמם ולכן עזרו מאוד. לממשל הגרמני היום אין, כמובן, שום קשר למה שהיה אז, אבל הם יודעים שאילו בחרו לא לשתף פעולה היו מעוררים חשד. זה סוג החשיפה שאנו רואים היום גם מה-CIA. הצפנת מידע מהעבר היא לא בהכרח משהו שעושה להם טוב".

בעמוד 115 מובא קטע מזיכרונותיו של אייכמן, עליו כתב בסקומב: "זו הייתה האמונה שאייכמן שב והזכיר לעצמו מדי יום ביומו, תוך שהוא בטוח כי רודפיו ויתרו על החיפוש אחריו ושלעולם לא ייאלץ להתמודד עם משפט הצדק". לבסקומב חשוב להדגיש כי כל פיסת מידע בספר נשענת על ראיונות או יומנים: "לא רציתי ששום דבר ייראה כמומצא. אייכמן כתב ממואר בן 30 עמודים כשהוחזק במעצר. חשבתי שזה פורסם בעבר בעיתון אנגלי, אבל זה מעולם לא ראה אור לפני כן. שם גם גיליתי כיצד הוציא את הדרכון המזויף שעמו נכנס לארגנטינה, וזו רק דוגמה אחת לשיטת העבודה שלי בתחקיר".

עם זאת, מהראיון ב"הארץ" עולה כי ייתכן שחלק ממקורותיו של בסקומב הכזיבו. בספר הוא מציין כיצד צבי מלחין ז"ל פיתה את אייכמן לשתות עמו לשכרה ועל ידי כך להחתימו על טופס שבו הוא מסכים להישפט בישראל. איתן, שלום ואהרוני תמימי דעים כי אהרוני הוא שניסח את המסמך והחתימו, ואהרוני עצמו טוען כי מלחין כלל לא דיבר גרמנית.

בסופו של דבר, גם אם יש בספר עובדות לא מדויקות, בסקומב טווה חוט עלילה מרתק שנצמד ככל האפשר לאמת. אף על פי שאת התוצאה הסופית הכרנו עוד טרם הקריאה, הפרטים הרבים והסבוכים הופכים את "המצוד אחר אייכמן" לספר מתח לכל דבר. בפעולה השתתפו עשרות אנשים, קרוב למאה אם כוללים גם את אנשי "אל-על" ואת הסייענים שהיו למוסד בארצות אחרות. הכל היה שם – שפמים, פאות, פגישות סמויות בבתי קפה, מצלמות נסתרות בתוך תיקים, זייפן דרכונים שהוא אמן במקצועו – כל המרכיבים הקלאסיים של מותחן ריגול. לא בכדי נכתב בביקורת ב"סן פרנסיסקו כרוניקל" כי "המצוד אחר אייכמן" הוא ספר ש"נקרא כמו מותחן של טום קלנסי".

יש עיוות מסוים בקביעה כזו, שהרי פעולות המוסד וסוכנויות ביון אחרות הן שמזינות את קלנסי ולא להפך, אולם אי אפשר להתעלם מכך שהמציאות במקרה הזה עלתה על כל דמיון. רק לאחרונה נחשפנו לפעולה בדובאי, ועכשיו, כשנזכרים בחיסול של אל מבחוח, חייבים לשאול את עצמנו אם חטיפת אייכמן הייתה מצליחה גם בימי המצלמות במעגל סגור והתקשורת הפתוחה. כשאני מעלה בפני בסקומב את ההשוואה הוא צוחק: "זה באמת לא ייאמן. היו שם לא רק סוכנים, אלא גם יהודים רגילים שחיו בארגנטינה וסייעו. תאר לעצמך שאף אחד מהם לא פצה פה. אתה יכול בכלל לתאר לעצמך דבר כזה קורה היום?".