"אאוטינג זה פסול"

גם שרה בטנס, סולנית קייס צ'ויס, לא האמינה כששמעה שכל הכרטיסים להופעה של קייס צ'ויס בישראל נמכרו תוך 48 שעות. למעשה, זה גרם לה להיזכר בפעם הראשונה שבה ביקרה בארץ, בשנת 1999 יחד עם גארבג'. "לא נעים קצת להגיד את זה, אבל באותם זמנים, ישראל נחשבה יעד אקזוטי מאד", היא מספרת בראיון לוואלה! תרבות, "אבל אקזוטי במובן של יעד אפריקאי כזה, שאין לך באמת מושג איך מתנהגים בו, מה השפה ואיך מתקשרים. פתאום הגענו להופעה וראינו ידיים מונפות, אנשים שרים את המילים, מתלהבים בטירוף. באנו עם ציפיות נורא נמוכות".

"אם הייתי ישראלית אולי הייתי יודעת, אבל אין לי שמץ של מושג. אני יכולה להגיד שעבורי, מה שאני אוהבת בלהקה זה שהיא אמיתית וכנה, שהיא מגיעה מהמקום הנכון. אני חושבת שקייס צ'ויס תמיד היתה להקה אמיתית, שעושה דברים שהיא אוהבת וכותבת על דברים שאכפת לה מהם. זה מגיע ממקום כן ואכפתי. אולי זה קשור".

"אנחנו אנשים פתוחים, אנחנו אוהבים לחלוק ואנחנו החברים הכי טובים שאפשר. לא כל הבלגים כאלו, זו הסיבה שאנחנו אוהבים לחיות באמריקה. עם אמריקאים אתם מסתדרים, לא?".

"אה. טוב, בכל מקרה, לא כל הבלגים פדופילים".

סיבוב ההופעות הנוכחי של קייס צ'ויס נועד לקדם את אלבומם הראשון זה 10 שנים, "Echo Mountain", שהוא גם הריליס הראשון שלהם לאחר שבע שנות ההפסקה שלקח ההרכב על עצמו בשנת 2003. אז, החליטו שרה, היום בת 37, ואחיה ושותפה ללהקה, חארט בטנס (40), כי הגיע הזמן להיפרד.

במהלך הזמן הזה, הוציאה שרה שני אלבומי סולו וגם אחיה הסתפק באלבום אחד. כשהבינו ששירים כמו "Everything For Free" ו-"Not An Addict" לא ייצאו להם מהקריירה הזו, החליטו השניים לחזור ולפעול כלהקה.

"עשינו את הדבר הזה, קייס צ'ויס, במשך 10 שנים ופשוט רצינו שינוי, באמת שאין דרך אחרת להסביר את זה", מסבירה בטנס. "כל דבר שאתה עושה 10 שנים עם אותם אנשים, אפילו אם זה מרגש כל כך, צריך להשתנות מתישהו ואני הרגשתי מיצוי מלא וחיפשתי אתגר חדש. באותה תקופה עמדנו להקליט אלבום חמישי ולא היתה לנו קמצוץ של הנאה לקראת זה וזה הרגיש כמו ללכת לעבודה ולא רצינו להגיע למצב הזה".

"לי ולאחי היתה שיחה על זה, ותהינו אם זה אפשרי לעבוד עם אנשים אחרים וחדשים. הצלחנו להסכים על כך שזה יהיה כיף. לא היו ריבים ולא רגשות רעים – גם עכשיו אנחנו חושבים שזה היה רעיון נפלא. במילא לא חשבנו שנוציא אלבום כל כך טוב".

"אני מבלה עם אחי יותר זמן מאשר עם כל אחד אחר בחיי, אבל לא ברחתי ממנו. התגעגעתי אליו מאד בשבע השנים האחרונות, אבל זה לא שינה הרבה: כל הלהקה היתה בשגרה עמוקה מדי והיה לנו כל כך הרבה מה להציע, פשוט לא אחד לשני".

"זה פשוט קרה ואפילו בקלות מפתיעה. הרי אף פעם לא היה קשה לי לעבוד עם אחי כי הוא אדם נפלא ולעולם לא היה מתח. אחרי שבע שנים שלא עבדנו ביחד, אני חושבת שאני מסוגלת להסתדר איתו. אמנם היינו צריכים להתרגל שוב לכך שצריך להחליט שוב ביחד על דברים, לסמס אחד לשני 'מה אתה חושב', 'מה את חושבת' וזה היה חדש, אבל התרגלנו. אני לא יכולה לדמיין אותי עושה מוזיקה בלהקה בלי אח שלי, או חבר ממש ממש קרוב".

"שבע שנים של ניסיון ובגרות, אני מקווה. זה עדיין מאד קייס צ'ויס, זה לא שונה במהות, אבל אני מאמינה שאנחנו משתפרים, שאנחנו לא בירידה באשר לכתיבת השירים. למדנו הרבה בשבע השנים האחרונות".

קייס צ'ויס הוא מסוג השמות שהמושג "ניינטיז" חרוט עליהם בענק ובמיוחד אותם שני להיטים אלמותיים שנשארו למעשה כרטיס הביקור הרלוונטי ביותר שלהם, על אף שהלהקה המשיכה ליצור כל עוד היתה פעילה.

"החלק השני של הניינטיז היו תור הזהב שלנו, תקופה שלא תיאמן", אומרת בטנס. "כשכולם מדברים היום על השמחה שבאובדן חברות התקליטים, אני נזכרת בכך שמרגע שהשגנו חוזה איתם, אחרי 10 שנים, היתה לנו רשת ביטחון שאפשרה לנו לעבוד בשקט על השירים וההופעות. מצאנו את עצמנו באוטובוס מיוחד לטור, נסענו לכל מקום בעולם. פשוט תקופה מגניבה".

"נכון, אנשים שונאים את חברות התקליטים, אבל זה מתאים לאמנים מאד מסוימים שיכולים לעשות הכל. אני מאד מרוצה מהאנשים שעובדים איתנו, אז אני שייכת קצת לחוג השני".

"נראה לך? אני אסירת תודה עליו ועל 'Not An Addict'. אפילו ששני הלהיטים האלו התחילו הכל עבורנו, אנשים שהפכו מעריצים שלנו נאמנים לכל מה שהלהקה עשתה. גם בישראל, אגב, לא הרגשנו שאלו שני השירים שכולם מחכים לשמוע. אנחנו לא חושבים שהשירים האלו רודפים אותנו".

בטנס היא אישה נחמדה למדי, פתוחה להפליא שלא בדיוק מתחבאת מאחורי אגו גדול במיוחד. היא לא חושבת שקייס צ'ויס גדולים יותר מנירוונה, אבל גם אין בה בושה להיות סמל ניינטיז בתספורת קצוצה. "אני לא נוטה להתחרט על דברים שעשיתי, כי זה חלק מהאישיות שלי", היא אומרת. "אני לא מסוגלת להתחרט על שום דבר שעשיתי, פשוט כי הוא הביא אותי למקום שבו אני נמצאת היום, שזה מקום מצוין. יותר מזה, גם על הטעויות המביכות ביותר שעשיתי בחיי אני לא מסוגלת להתחרט".

"זה שיצאתי מהארון בגיל 28 ולא בגיל 13. היה חוסך לי 15 שנים של שיעמום".

"תודה. אם כי זו לא ממש הפתעה".

"אני חושבת שזו החלטה אישית של כל אחד ואאוטינג זה פסול. אני רציתי לעשות את זה בקצב שלי, לא ששמרתי את זה בסוד אבל גם לא רציתי לספר את זה לאף אחד. פשוט לא דיברתי על זה. למרות השנים שעברו, זה עדיין דבר חדש לי. זה מערב כל כך הרבה רגשות ואנשים, חברים ומשפחה, כי הכל משתנה. אני האדם הראשון שיעודד כל אחד לצאת מהארון, כי הדבר הנורא ביותר הוא להיות בתוך ארון, כל ארון. מצד שני, אני לא ארגיש נוח עם אף אחד שיעשה את זה עבורי, לא משנה מה המעמד שלי".