פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מציצים: על המחזמר "אביב מתעורר" בכיכובה של נינט טייב

      הופעתה הנועזת של נינט טייב ב"אביב מתעורר" מוכיחה שהיא מקצוענית במלוא מובן המילה. חבל רק שהגרסה הישראלית של המחזמר מזכירה את "אסקימו לימון"

      זו אולי לא עוצמת ההלם שחטפה אמריקה כשג'ולי אנדרוז חשפה את שדיה ב"מהומה בהוליווד", אבל עדיין יש משהו מטריד בצפייה בנינט טייב שכובה על ערימת חציר, כשעלם חמודות חופן את שדיה ונותן לאצבעות ידיו להלך על מפשעתה. מי שהצליחה במשך שש שנים לשמור על תדמית המאמי הלאומית החליטה לפתוח בקריירת תיאטרון דווקא במחזה הבוטה "אביב מתעורר", שכולל סצנת משגל שאינה משתמעת לשתי פנים.

      השאלה המתבקשת היא כמובן מדוע נינט עשתה זאת, כשהנשמות הטובות יזכירו את המילה "פרובוקציה". אלה יאמרו בוודאי שאחרי אין ספור הופעות טלוויזיוניות, מועדוני מעריצים ושני אלבומים, החליטה נינה שלנו ללכת לאקסטרים ולהגיע לפסגה מכיוון אחר. זו תפישה מעניינת, אפילו הגיונית, רק שבעקבות הצפייה במחזמר אי אפשר שלא לחוש שהיא עושה לה עוול. כי בסופו של דבר, נינט עוברת את טבילת האש הזו בהצלחה ומוכיחה שמקצוען אמיתי נותן הכל, בלי קשר להילה שסביבו.

      "אביב מתעורר", שתורגם לעברית על ידי דניאל אפרת, משחקני ההצגה, ובוים על ידי גלעד קמחי, הוא מחזה שנכתב במינכן לפני 119 שנים על ידי פרנק וודקינד. הבמאי מקס ריינהרט העלה אותו לראשונה ב-1906, אבל לחברה האירופאית השמרנית קשה היה לקבל הצגה כל כך פורצת גבולות. סקרנות מינית, אוננות, הומוסקסואליות, שפה בוטה וכפירה בדת – את כל אלה פשוט לא ניתן היה לעכל. רק לאחר מלחמת העולם השנייה חזר המחזה לבמות באירופה ושימש פלטפורמה ראויה לנישת "העולם שייך לצעירים", שהגיעה לשיאה בעידן האהבה החופשית ו"שיער". ב-1999 הוא עובד למחזמר בברודוויי, כשהוא מלביש מוזיקה מודרנית על התוכן והרוח של המאה ה-19. בעיבוד הנוכחי, קבוצת הצעירים של בית לסין בראשות קמחי לוקחת את אותם האלמנטים קשים לעיכול ומנסים להפוך אותם לרלוונטיים גם בשנת 2010.

      נינט טייב עם עידו ברטל במחזמר "אביב מתעורר" (יח"צ , דניאל קמינסקי)
      יש משהו מטריד בצפייה בנינט טייב שכובה על ערימת חציר, כשעלם חמודות חופן את שדיה. מתוך "אביב מתעורר"

      מבחינת העלילה עצמה, נינט מגלמת את ונדלה, נערה שהסקרנות המינית שלה ושל חברותיה גוברת בעיקר בשל כמיהתן למלכיור (עידו ברטל) ומוריץ (עידו רוזנברג), בנים שעימם גדלו ושכעת לומדים בבית ספר אחר בשל הפרדת המינים. מלכיור הוא האידיאליסט הלוחם שמנסה לפרוץ את החומות הגבוהות שבנתה סביבו חברת המבוגרים ואילו מוריץ הוא נער מלא הורמונים שכמה לתת לזרע החבוי בתוכו לפרוץ כבר ולצבוע את התקרה. הוא סבור שמחשבות הזימה שלו הן הגורם העיקרי לכישלונו בלימודים. מלכיור, לעומתו, נותן ליצר האלים לפרוץ, וכשהוא פוגש את ונדלה הם מממשים את אהבתם. אלא שאחרי כן, דברים רעים קורים להם ולסביבתם.

      קל ומפתה, כאמור, להתייחס לנינט במבנה העלילה הזה כאל גימיק שנועד לקידום מכירות. היא לא מסמר ההצגה, אין לה יותר מדי שורות ולא רק שאינה מתבלטת בין שני הגברים (במיוחד רוזנברג הנפלא), היא אפילו לא הדמות המגרה ביותר בין הנשים, תפקיד השמור להילה זיתון נוטפת החושניות בתפקיד אילסה, הנערה הדחויה שנזרקה מהבית ונאלצה להתפקר בשדות זרים. אז למה בכל זאת יוצאת נינט כשידה על העליונה? כי מחזמר כמו "אביב מתעורר" זקוק לגרון דומיננטי, ושירה היא המגרש הביתי שלה. כבר בפתיחה היא משלהבת עם "אמא", השיר הטוב והמרגש ביותר בתוך מסכת ארוכה שהרכיב המעבד המוזיקלי אמיר לקנר על פי המוזיקה המקורית של דנקן שיק. העובדה שהחלוקה בין נינט הזמרת לנינט השחקנית מאוזנת לכל אורך ההצגה, מקלה לא רק עליה אלא גם על הקהל לראות את התפקוד שלה כלגיטימי לחלוטין, כשהיא מצליחה לשמור על פיגור סביר מהשחקניות המנוסות יותר.

      אלא ש"אביב מתעורר" הוא לא רק נינט ויש להסתכל עליו מנקודת מבט אובייקטיבית יותר. ראוי לציין כי למרות הדרך הארוכה שעברנו במהלך מאה השנים האחרונות, מדובר במחזה שניתן להעריכו אפילו במציאות של היום כנועז, לא רק בשל הבוטות וחוסר הנוחות שהוא משליך על הצופים, אלא גם בגלל יחסי הכוחות הקיצוניים שהוא מייצר בין הצעירים למבוגרים. בעוד כל נער ונערה מיוצגים על ידי דמות אינדיבידואלית, את כל הנשים המבוגרות מגלמת דנה שרייר וכל הגברים מיוצגים על ידי יוסי טולדו. על ידי כך מועבר מסר ברור, לפיו המבוגרים הם מקשה אחת שנועדה לדכא כל חשיבה עצמאית של בני הנוער. בדיון בין שתיים מדמויותיהם מציגה זאת שרייר כסיטואציה של שדה קרב: "זאת מלחמה ובאופן טבעי יש נפגעים".

      נינט טייב עם קאסט המחזמר "אביב מתעורר" (יח"צ , דניאל קמינסקי)
      קשה להשתחרר מההרגשה שאפשר היה לעשות את זה טוב יותר. מתוך "אביב מתעורר"

      אלא שלמרות המסרים הנוקבים והיתרונות במחזמר, אי אפשר להתעלם מהבעיות של "אביב מתעורר". הרצועה המוזיקלית פשוט גדושה מדי, כמות השירים לא פרופורציונאלית ולעתים נדמה כי היא מחפה על היעדר עומק וטקסטואליות רחבה. בנוסף, מכיוון שההצגה מתיימרת מדי להיות ניהיליסטית, באיזשהו שלב היא מאבדת כיוון. יכול להיות שזהו הפתרון היחיד, כי באנרכיה, כמו באנרכיה, חוסר הסדר שולט, אולם קשה להשתחרר מההרגשה שאפשר היה לעשות את זה טוב יותר.

      אם חוזרים לנינט, הרי שמי שיגיע במיוחד עבורה צפוי לנחול אכזבה מהתפקיד המצומצם יחסית שניתן לה, אולם יוכל להעריך מחדש את היכולות הווקאליות ואפילו את המשחק הסביר שלה. בסופו של דבר, "אביב מתעורר" הוא לא מחזמר משעמם, אבל המציצנות המו?כ?רת והמו?כרת שלו נראית יותר כמו שילוב של "אסקימו לימון" עם "ימים מאושרים". לפסגות הוא רחוק מלהגיע, אבל לפחות בכיפה אחת הוא מצליח למשול.

      "אביב מתעורר" מאת פרנק וודקינד, בימוי: גלעד קמחי, תיאטרון בית ליסין