אני שונאת לכתוב על The Fall. זה מרגיש כמו לשכנע את משטרת ההגירה שהנישואים שלך לא פיקטיביים, כמו להבהיר למה אתה אוהב חומוס כמו את החיים עצמם, כמו לתאר לעיוור את הצבע כתום, כמו לרוץ מסביב לבלוק בשביל להגיע בחזרה הביתה, כמו לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה ולא להצליח להסביר לאף אחד איך בדיוק עשית את זה.
הפול הם מעין נס קטן אנומליה מתמשכת בתעשיית המוזיקה. הם פועלים כבר 34 שנה, והאלבום החדש שלהם, ה-28 במספר (הראשון שיוצא בלייבל דומינו), הוא מעולה. אתיקת העבודה הסוציאליסטית היא זו שהביאה את מארק אי. סמית עד הלום, ובתור סולן שרק מתלונן, רוטן, נוהם ונובח, הגיל עושה לו רק טוב. בגיל 53 יש הרבה יותר על מה להתלונן מאשר בגיל עשרים.
מארק אי. סמית ידוע בתור מי שמחליף נגנים כל יומיים הדרך היחידה להימנע מפיטורין היא להתחתן איתו (אז מובטח לך ג'וב של קלידנית עד הגירושין). אבל הפעם הוא שמר על הנגנים מאלבומו הקודם, Imperial Wax Solvent, שבאופן מפתיע היה אלבומם המצליח ביותר של הפול באנגליה מאז The Infotainment Scan מ-93'.
יש סיכוי טוב שהאלבום החדש, Your Future Our Clutter, ימשיך את המגמה הזאת. לאורך כל האלבום יש שילוב מנצח בין תופים תקיפים ודומיננטיים, גיטרות חורקות שחוזרות על אותו ריף שוב ושוב, הקלידים האנלוגיים של אלני פולו (אישתו הצעירה של הבוס) והמתקפה המילולית של מארק אי. סמית.
עוד בוואלה!
שיר כמו Bury Pts. 1 + 3 משתמש בנוסחה בצורה האפקטיבית ביותר. בהתחלה הוא עושה טריק מלוכלך ומעביר אותך דרך הבוץ, רק כדי לשחרר אותך, בתום טירונות של דקה וארבעים שניות, כחייל נאמן בצבא הפול. חמש הדקות הבאות הן כבר תענוג צרוף, בהן אותה תמה חוזרת על עצמה אחרי שהתקלחה. כמו השירים הכי טובים של הפול לאורך ההיסטוריה, Bury Pts. 1 + 3 משתלט לך על הגוף והתודעה. אלבום של הפול הוא לא בידור, רבותי הוא שטיפת מוח.
בפעמים האחרונות שתקלטתי למדתי לקח חשוב: כולם אוהבים את הפול, גם אם הם לא יודעים את זה. על פניו קשיש אנגלי שיכור עם פרצוף של צפרדע מיובשת שיורק תלונות לכל עבר לא נשמע כמו קונספט בעל אפיל רחב, אבל יש משהו ברפטטיביות של הפול שהופכת את המוזיקה שלהם לרקידה ומפתה.
עוד בשנות השבעים שינה מארק אי. סמית את משמעות העיקרון הידוע בכינוי The three Rs לעיקרון החזרתיות: Repetition Repetition Repetition. והרי ידוע שאם חוזרים על צליל מספיק פעמים אנשים יתחילו לרקוד. אפילו אם מארק אי. סמית צועק כל מיני דברים מעל. גם לי היה קשה להאמין, אבל אני נשבעת לכם שהצלחתי לגרום לאנשים שמעולם לא שמעו על הפול לרקוד לצליליהם בשמחה.
לצד הפן הרקיד או יותר נכון, הממכר מלא האלבום ב-Drones שמדביקים לך את הבטן לגב ומרפדים את הרווח בין המוח לאוזניים. בין לבין מציע האלבום דברים כמו Hot Cake קטע גראז'-סיקסטיז מדהים, עם קולות "אה אה אה או" מקסימים של אלני פולו - או Cowboy George, שמתחיל בדהירה משוגעת של קאובוי נחוש במערבון ספגטי, המופסק לפתע על ידי סימפול קצרצר ומפתיע של Harder, Better, Faster, Stronger של דאפט פאנק, ובאיזשהו שלב מתפרק עד שכל מה שנשאר הוא הליקופטר החג בשמיים ומארק השיכור ממלמל.
ובצד השירים החדשים, אפשר לסמוך על מארק שתמיד יוסיף גם קאבר מעניין. שלושת הקאברים הקאנוניים ביותר של הפול הם ככל הנראה הביצועים ללהיט הנורת'רן סול "There's a Ghost in My House", ל"ויקטוריה" של הקינקס ולהמנון הדיסקו Lost in Music של סיסטר סלדג', אבל אל שלושת אלה נוספו לאורך השנים עוד רבים וטובים. לשני האלבומים האחרונים, לדוגמה, נכנסו קאברים לכוכב הקאנטרי האמריקאי מרל האגארד וללהקת הבלוז הבריטית The Groundhogs. הפעם התעלה סמית על עצמו עם ביצוע פופי ומדבק במיוחד ל"Funnel of Love", שיר של מלכת הרוקאבילי וונדה ג'קסון מתחילת שנות השישים.
עד הקטע השמיני מדובר בעוד אלבום אדיר של הלהקה הטובה בעולם. אבל ההפתעה האמיתית מגיעה בשיר התשיעי והאחרון (מרבית השירים באלבום מאוד ארוכים, לכן יש מעט מהם).
Weather Report 2 הוא כנראה השיר האישי ביותר שמארק אי. סמית כתב מעודו, או שלפחות כך זה נשמע. הוא מתחיל כלואו-פיי איטי בו מתוודה סמית על שעשה "טעות מאוד מאוד גדולה" ואומר למישהי אולי אחת מנשותיו? - שהיא נתנה לו את השנים הטובות ביותר בחייו. או שאולי הוא בכלל מדבר על אנג'לה לנסבורי, אחרי שצפה ב"רצח במשיכת קולמוס" חמש פעמים (ואיחל לצוות השחקנים למות). ואז, באמצע, משתנה השיר ל-drone קודח עם סאונדים אלקטרוניים מפחידים. והפואנטה? Nevermind Jackson/ What about Saxons?.
שטיפת המוח עבדה. שוב לא הבנתי מילה, אבל נהניתי מכל רגע וידעתי בלבי שמארק אי. סמית צודק.