בית התקליט עם אתגר קרת

"הדיסק הראשון שקניתי. הייתי בן חמש. אהבתי סרטים מצויירים. רציתי להרשים את אחי הגדול. העמדתי פנים כאילו אני מקשיב לתקליט בשביל שיחזיק ממני בן שבע לפחות. באיזשהו שלב, מתוך שיעמום, התחלתי באמת להקשיב לתקליט. הקשבתי שוב, בלופ, אולי מאה פעמים.

"35 שנים עברו. הבן שלי בן ארבע. הבן שלי מבקש לקנות את הדיסק באוזן השלישית. הוא אוהב את הציור על העטיפה. גם הוא שומע אותו בלופ איזה מאה פעמים. כשהוא מנסה לשיר עם הלהקה את 'When I'm Sixty-Four' הוא תמיד מסתכל עליי ואז בא ומנשק אותי. בלי להבין אנגלית הוא יודע שאני הרבה יותר קרוב לשם ממנו".

"כששמעתי בפעם הראשונה את 'Desire' לא הכרתי את דילן. חשבתי שאני מגלה מישהו חדש. איזה זאב טנא צרוד שעובד במפעל לנקניקים ומקליט בערב על טייפ ארבעה ערוצים במקלט. איך עדיין לא גילו את הגאון הזה? חשבתי בזמן שאני מקשיב המום. ככה זה כשגדלים ברמת גן. בראיית חשבון דווקא מבינים אצלנו בעיר ממש לעומק".

"לכל אחד מאיתנו יש את הדיסק הזה שכבר נתנו המון פעמים במתנה. הדיסק הזה שאף פעם לא חוששים שלצד המקבל יהיה כבר במקרה בבית. הדיסק שברגע שמביאים אותו למישהו מרגישים שעשיתם לו חתיכת טובה ענקית. אצלי הדיסק הזה תמיד היה 'פסיכופט צעיר'. קנו, הקשיבו לרוגל אלפר ואסף גברון מבצעים את "אייטיז" או את "לאן נעלמו כל החברה", ואחרי זה - לא יודע מה איתכם, אבל אני לפחות ארגיש שאתם חייבים לי ובגדול".

"כשהייתי בן שבע עשרה ישבנו אני ושני החברים הכי טובים שלי על מיטת נוער בחדר הילדים של אחד משלושתנו. על הקירות היו מודבקים פוסטרים צבעוניים של מעריב לנוער, לא זוכר של מי. הקשבנו לפינק פלויד. כש- 'Wish You Were Here' נגמר הבטחנו שלושתינו בבת אחת שאם אחד מאיתנו ימות השניים האחרים יביאו טייפ וישמיעו לו את השיר הזה בלוויה.

"כשאמרנו את זה הרגשנו כולנו שאם שיר כזה מחובר לזיכרון שלנו, אף אחד לא יצליח להיזכר בנו בלי שהדמעות יתקעו לו בגרון, אם לא בגלל הרגעים החרוטים במסמר חלוד אצלו בנשמה אז לפחות בגלל השיר. שנתיים אחרי זה, כשאחד מאיתנו מת, אני והחבר החי הכי טוב שלי השתפנו".

"כששמעתי את 'Once In A Life Time' כנער, חשבתי שזה שיר גאוני על איש משוגע. רק 20 שנה אחר כך הבנתי שזה בעצם שיר דיכאוני עליי".

"כשאני אהיה גדול אני רוצה להיות אריק לביא. יש לו את כל מה שהיה מרגש ומרשים וגדול מהחיים בדור הפלמ"ח בלי הצדדים הפחות נעימים שנגזרים מאותו סטריאוטיפ תקופתי. איכשהו אצל לביא הקצת מטורף ובעל ההומור העצמי אפילו טקסטים שוביניסטים יכולים לעבור חמים ואוהבים, וכשהוא שר על איך כל העצים לבשו ירוק והוא לבש אז ג'ינס וכובע זה נשמע לרגע כמו לוק חדש וקולי, משהו שטיים אאוט עוד מעט יקדישו לו גיליון נושא, ולא כמו עוד כרטיסן באגד".

"פעם יצאתי עם בחורה שאחות שלה עבדה עם פרסקי באיזה בית חולים. האחות סיפרה לנו שהוא קצת משוגע אבל שיש עליו. האחות היתה מקסימה. האחות של האחות לא ממש רצתה אותי, אבל כשיצא הדיסק בכל זאת קניתי. השירים בתקליט הזה ליוו אותי כמו פסקול של החיים. 'כמה פעמים ספרת עד עשר' היה הפסקול של השנים של הצבא. 'הייתי יכול להיות' ישב בול על השנים היהירות של האוניברסיטה. 'פעם בחיים' היה תפור כמו כפפה על מערכת היחסים הרצינית הראשונה שלי. צדקה האחות. באמת יש עליו".

"לבחור את חתיכת הפלסטיק העגולה והמחורצת הכי אהובה של בואי זה בערך כמו לבחור איזה אצבע אתה הכי אוהב בכף ידך: זה מסוג הבחירות שאם אתה לא חבר ביאקוזה תמיד תהיה שרירותית ודי חסרת משמעות כי ממילא יש לך בבית את כולן".

"שכלתנים בצורה מרגשת, דיסהרמונים עם הוק יותר חזק מכל רינגטון. כותבים הזויים ואסוציאטיבים אשר ברורים ומדויקים יותר מכל הצהרת הון. כשהפיקסיז גולשים על אדוות גלי הפרדוקס זה נשמע קל כמו ללכת על מים. אם אני הייתי כותב את השיר 'Creep' של רדיוהד זה בטח היה עליהם".

"לפני הצבא עבדתי בחנות תקליטים. נכנסה בחורה מאוד יפה עם חולצת תיכון וברזלים על השיניים, הצביעה על הדיסק של ליאונרד כהן ואמרה 'אין לי כסף ואני לא יודעת איך לגנוב. אבל אני חייבת, אני פשוט חייבת את הדיסק הזה'. הסתכלנו אחד על השני ושתקנו. הבטתי במבט שלה ודמיינתי שהיא חושבת עליי דברים מביכים: שאני קמצן או שאני חרמן או שאני נקניק או שאני טיפש.

"לא הייתי קמצן, אז, באמת, או נקניק או טיפש, אם לא מתעקשים להחשיב תמימות כטיפשות. היא אמרה לי 'אם תיתן לי לגנוב את התקליט הזה, אתנשק איתך על הפה'. בלעתי את כל הרוק שהצטבר לי בפה ואמרתי 'קחי אותו. את לא חייבת להתנשק איתי בשבילו אם את לא רוצה'. המשפט הזה נשמע לי באותו רגע כמו משפט של גיבור של סרט אמריקאי, אחד שמנשקים אותו בכל זאת. אז היא אמרה תודה והלכה. בדיוק כמו באיזה שיר של לאונרד כהן".