פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      רובין ושושנים: על "רובין הוד" של רידלי סקוט בכיכובו של ראסל קרואו

      התסריט מבולבל ורגעי הפעולה לא מסעירים, אבל הכימיה המפתיעה בין קייט בלנשט וראסל קרואו מצילה את "רובין הוד" של רידלי סקוט מכישלון מוחלט

      "די לכיבוש" מסתמנת כסיסמה של הוליווד בשנה האחרונה. שוב ושוב אנו נתקלים בסרטים עתירי תקציב ושוברי קופות, המציגים סיפורים המתרחשים במקומות ובזמנים רחוקים כדי לנסח אמירות עכשוויות נגד פלישה לאדמה אחרת וניצול של החלשים ממך. בהתחלה היו אלה "אווטאר", שהזדהה עם מלחמתם של תושבי כוכב פנדורה באנשי כדור הארץ שחדרו למקום, ו"הדרקון הראשון שלי", שהציג את הצד של יורקי האש בקרב מול בני האדם. עכשיו זהו "רובין הוד", המגיע לבתי הקולנוע בארץ רגע לאחר שפתח את פסטיבל קאן, שבו לוקח הבמאי רידלי סקוט את סיפורו של הלוחם המיתולוגי ובורא אותו מחדש בהקשר פוליטי מאי פעם.

      כדי לעשות זאת, משתמש סקוט בטקטיקה נוספת שנפוצה בהוליווד של השנים האחרונות: הוא חוזר אחורה כדי לחשוף את שורשיו של הגיבור המיתולוגי. וכך, בדומה ל"קזינו רויאל", "באטמן מתחיל" ו"סטארטרק", ובניגוד לסרטים קודמים שעסקו ברובין הוד, הפעם אנחנו לא פוגשים את הגיבור בשיאו כי אם בתחילת דרכו. כך אנו מגלים מה גרם לו להתחיל לגנוב מעשירים ולתת לעניים.

      ובכן, מתברר כי רובין הוד (ראסל קרואו) היה עוד בורג במכונת ההרג המשומנת של המלך ריצ'רד לב הארי, אבל אז הוא גילה כיצד עושקים השלטונות את הכפריים כדי לממן את מסעותיו המלחמתיים בניכר. במקום להסתפק בכתבת תחקיר או בתלונה לרשות המסים, התחבר רובין הוד לאנשים הפשוטים והחל להשתמש בחיציו כדי למנוע משליחיו של המלך לגזול את אדמותיהם, לשדוד את כספם ולפגוע בנשותיהם. וכך, מי שהיה בעבר אחד הגיבורים הקלילים בתולדות הקולנוע הופך אצל רידלי סקוט למנהיג פועלים סטייל צ'ה גווארה. ב"אווטאר" אמרו שג'יימס קמרון קורא לאובמה לצאת מאפגניסטן, וכאן זה נראה כאילו שסקוט קורא לדיוויד קמרון להקל את עול המסים על השכבות החלשות.

      מתוך הסרט רובין הוד (יח"צ)
      אפילו פרופסור להיסטוריה לא יבין מה קורה פה. מתוך "רובין הוד"

      הבעיה היא שלמרות עשייתו המיומנת, "רובין הוד" פחות טוב מן המוצרים ההוליוודיים הפוליטיים האחרים שנעשו השנה, והאמת שגם מן הגרסאות הקודמות לעלילותיו של הקשת – ואפילו מ"גלדיאטור", שיתוף הפעולה האפי הקודם בין סקוט לקרואו. יש לכך כמה סיבות: אמנם המסרים של הסרט זועקים לשמים, אבל הם מוגשים בעלילה מפותלת להפליא, שכמעט בלתי אפשרי לעקוב אחריה במשך 140 דקותיו. קשה להבין כיצד ציפו מאיתנו יוצרי הסרט להבין את רשת התככים האינסופית שנפרשת בו מצרפת עד אנגליה ובחזרה, שכן נדמה כי גם בקיאות בהיסטוריה של התקופה לא תסייע במלאכה. לפחות ארבעה צדדים נלחמים זה בזה ב"רובין הוד", ומדובר בשני צדדים יותר מדי. התסריטאי המנוסה בריאן הלגלנד, שכתב את הסרט, הוא אשף בכל הקשור להסברת המניעים ההתחלתיים של הגיבורים. הלגלנד מצטיין בכך גם הפעם ומשכיל לעצב היטב את הדמות הראשית, אבל מכאן והלאה הוא אינו מצליח לקדם את העלילה בצורה בהירה.

      בעיה נוספת באפוס המלחמתי היא ריבוי של דמויות משנה נדושות, עתירות פאתוס או אפילו מגוחכות, הפוגמות ביכולת שלנו לקחת אותו ברצינות כפי שהוא מבקש שנעשה. הכוונה בעיקר לארכי-נבלים בסרט, הנראים כיותר כמו קוצים בתחת מאשר כמרשעים המטילים את חיתתם על אירופה כולה, וכן לחברים החדשים של רובין הוד, המתהדרים בתערובת השחוקה לעייפה בסרטים מן הסוג הזה של מבטאים נלעגים, זקנים משונים וחיבה לטיפה המרה. מרגיזה מכל היא דמות המשנה הבולטת בסרט: הקשיש העיוור שלוקח את רובין הוד תחת חסותו. השימוש בעיוורון ככלי סיפורי ואלגורי מיצה את עצמו כבר מזמן, ובמקרה דנן הוא מרגיז ומיותר במיוחד.

      אך הבעיה החמורה מכל ב"רובין הוד" היא סצנות הפעולה הרבות שבו. סקוט מביים אותן במיומנות הרגילה שלו, והוא משתמש בתקציב הענק (237 מיליון דולר) כדי להפיק מהן את מלוא הפאר וההדר. הצרה היא שמרשימים ככל שיהיו רגעי האקשן הללו, הם נראים גנריים ותלושים לחלוטין מהקשר. התחושה היא אפילו שאפשר היה להוציא את הסצנות הללו מ"רובין הוד" ולהניח אותם כמעט בכל סרט מלחמתי אחר, ולא משנה איפה ומתי הוא מתרחש.

      מעמד השיא של הסרט – קרב באחד מחופי אנגליה – אפילו נראה כמו חיקוי של הפלישה לנורמנדי ב"להציל את טוראי ריאן". אמנם סקוט ידע מה הוא רצה להגיד כאן, וזה לא עניין של מה בכך, אבל הוא לא השכיל להעניק ל"רובין הוד" הזה שפה ואווירה משל עצמו. לכן אין בסרט מספיק רגעים מסעירים באמת, ובטח שלא כאלה שנחרתים בזיכרון.

      מתוך הסרט רובין הוד (יח"צ)
      כשהאוסטרלים הגיעו לנוטינגהם. קייט בלנשט עם ראסל קרואו ב"רובין הוד"

      שני דברים שונים לחלוטין מצילים את האפוס המפומפם הזה משקיעה מהירה בתהום הנשייה: הטוויסט הפוליטי שלו, וסיפור האהבה בין רובין הוד ומריאן, האלמנה שנקרית בדרכו. את דמותה של מריאן מגלמת אוסטרלית אחרת, קייט בלנשט, ומכל מי שרץ כאן על המסך, רק היא מצליחה לירות חיצים בלבבות הצופים. בלנשט מייצרת כימיה נהדרת עם קרואו, ומפיקה בין השניים להט במובן הטוב של המילה. חשוב מכך, הסצנות שהיא נושאת בלעדית על כתפיה הן הטובות בסרט, ומעניקות לו לפרקים את מנת החסד והרגש שהוא זקוק להן נואשות.

      כיוון שגם ב"הנסיך הפרסי", סרט הקיץ שיחדור לשדה הקרב הקופתי מיד לאחר "רובין הוד", הדמות המעניינת ביותר אינה של הגיבור כי אם של האשה שבצדו, אפשר להסיק מכל זה רק מסקנה אחת: הגיע הזמן שקתרין ביגלו תביים סרט על ז'אן דארק.