מודה, אני מת על עדי אשכנזי. ההומור שלה מצחיק אותי. לפעמים מזדמן לי לראות אותה נוסעת בתל אביב על הטוסטוס שלה, עם הישיבה היציבה שלה והקסדה המצחיקה, ורק להביט בה מהצד גורם לי לחייך. יש משהו במוזיקה של הקול שלה, בשילוב עם טון הדיבור האגרסיבי והווליום הגבוה, שמצליח לכבוש אותי. יש אנשים שנולדו עם יכולת טבעית להצחיק, ואשכנזי היא אחת מהם. לאחרונה אף נדמה שהיא משתפרת ומשתבחת, ובעיקר מתמקצעת בסוג ההומור שלה.
לא שמדובר בהומור מתוחכם במיוחד, בוודאי לא משהו שגורם לך לחשוב או להסתכל אחרת על דברים, אך בהחלט יש בו יכולות ניתוח משובבות ופירוק לגורמים של סצנות אנושיות מוכרות. השאלה "מה זה השטויות האלה?" היא כמובן הגרסה המקומית של "מה הקטע עם...", זו שאפיינה את סיינפלד ודומיו, אך מאחר שסיינפלד ולארי דיוויד כבר הספיקו לפרק ולנתח את האירוניה בכל סיטואציה אנושית, אשכנזי ממשיכה להסתער על הישראליות. מעצם היותה אב טיפוס של הישראלי המצוי, היא עושה זאת בטבעיות גם בעונה הרביעית של תוכניתה ששבה למסך אמש (שישי), ובהצלחה גדולה.
למעשה אשכנזי היא לא סתם ישראלית, היא ממש שכונה. היא ישירה בצורה קיצונית, אגרסיבית מאוד וחסרת בושה. יש לה קול צווחני, התנהגות מוחצנת וחוסר טאקט. היא לא מהססת ללעוג למרואיינים שמולה בפניהם, מגחיכה אותם ונוהגת בהם בביקורתיות, אבל מאחר שבעצמה היא נוהגת באותה צורה, זה לא נתפס כהתנשאות או כרשעות.
אין לה בעיה להביך את עצמה, ולעתים אף נדמה שהיא יורדת על עצמה בהנאה גדולה. היא יודעת שהיא גמדה מתולתלת, לא מתביישת בעובדה שהיא גרושה עם היסטוריה של כישלונות, לא מכחישה שהיא פנויה ומחפשת חתן, לא מתעלמת מהיותה ישראלית טיפוסית. היכולת של אדם להביט על עצמו בביקורתיות או לא לקחת את עצמו ביותר מדי רצינות היא לא רק ראויה להערצה, אלא במיוחד גוררת אמפתיה. מודה, אני מת על עדי אשכנזי.
ניתן היה לצפות שאחרי שלוש עונות של "מה זה השטויות האלה?" תורגש השחיקה או עייפות החומר, אבל הפרק הראשון של העונה הרביעית, שצולם בארה"ב, שילב את כל האלמנטים שכבר הפכו בעבר את התוכנית להצלחה: הכתיבה הקולחת, התזמון הקומי, הבימוי המהוקצע והעריכה המדויקת.
השיבוץ של התוכנית בערב שישי מעניק לה מעמד מיוחד והילה ממלכתית, אך ברור שאין פה יומרות ליצירת מופת עמוקה, אלא לקומדיה פשוטה לסוף השבוע. האופי של אשכנזי ודמותה מצליחים לשמור על האופי העממי של התוכנית. החקר שלה אחר התרבות הישראלית לא נעשה בצורה מנוכרת או ביקורתית, אלא עם השלמה שהיא חלק ממנה. אשכנזי מביטה מהצד בישראלים בארה"ב, מצליחה לשים את האצבע על האפיונים התרבותיים ולנתח אותם במדויק, אך לא מתנערת מהם.
אל תפספס
מיד אחריה עולים לשידור עידו רוזנבלום ו"מונית הכסף", וממשיכים את המגמה. גם רוזנבלום חושף את הישראליות במערומיה, עם טיפוסים שונים ומשונים שמתקשים לענות על שאלות פשוטות ומביכים את עצמם ואת הצופים, אבל גם הוא מתעקש שלא להתנשא. הוא צוחק ומשתעשע עם נוסעי המונית, ומקבל באהבה את המגבלות שלהם. מבחינתם הוא אח וסחבק, כמו כל נהג מונית.
כל מי שראה את אילנה ברקוביץ' מנסה (בחוסר הצלחה) לשחזר את הצלחת הפורמט עם "מונית הקצב" בערוץ 24, יודע להעריך את הקסם האישי של רוזנבלום. כמה קל היה לברקוביץ' להפוך את התוכנית המצליחה לחידון טריוויה משעמם וסטטי, כמה קל וטבעי לרוזנבלום ליצור עם נוסעיו דינמיקה ייחודית ולהפוך את המונית שלו למראה על הישראליות.
בסופו של ערב מתברר כי הפשטות של אשכנזי ורוזנבלום בולטת במיוחד על רקע התוכנית שמשודרת לפניהם, "אולפן שישי". בניגוד לפומפוזיות של יאיר לפיד, שמנסה בכוח להיות הסמל המייצג של הישראליות, לאשכנזי ורוזנבלום הדברים באים בטבעיות, ללא מאמץ, וללא יומרות.