מעל החוק

הדבר המטעה ביותר ב"חוק וסדר", הוא שמה, כיוון שלכאורה ניתן לחשוב שהוא מכוון לנושא העיסוק שלה: ניסיונותיהם של רשויות החוק והמשפט לשמור על הסדר בעולם שבו הרוע האנושי אינו יודע גבול. אלא ש"חוק וסדר", וזהו המרכיב הסודי שבה והסיבה ששרדה מספר לא ייאמן של 20 עונות בתוך תאגיד אכזרי כמו רשת "דפקנו את קונאן כי זה יותר זול מלפטר את לנו" NBC, הוא ששמה בכלל כיוון לפורמט הקשוח והאדוק שלה; זה שמתחיל באותה קריינות שלפריקים של הסדרה וסטודנטים למשפטים הפכה למנטרה ("במערכת המשפט הפלילי של ניו יורק, הציבור מיוצג" וכו'), דרך מקרה הרצח/ניסיון לרצח התורן, החקירה המשטרתית, איתור החשוד הראשון, הטוויסט בעלילה, התביעה, ההסתבכות בתביעה והסיום בפיתרון במקרה הטוב או דיכאון קיומי במקרה הרע.

"חוק וסדר" היא לא סדרה על החוק והסדר במציאות, אלא על חבורת פסיכים שנדבקה לסיפור עצמו, למונחים שחוקים כמו עלילה ונרטיב על חשבון עיסוק בדמויות עצמן, ויצאה משם עם רגעים היסטוריים של טלוויזיה. סיומה יותיר חור עצום בעולם הדרמה המסופרת היטב.

כי אם יש דמות חשובה מכל ב"חוק וסדר" הוא לא עוזר התובע ומאוחר יותר התובע המחוזי ג'ק מקוי (סם ווטרסטון הנפלא) או סגן ון-ביורן (ס.אפת'ה מרקרסון הבלתי נלאית) וגם לא הבלש החתיך התורן, אלא התסריטאים שידעו לרוקן את הדיאלוגים שלהם מתוכן דרמטי-אפי, ולתת ללמעלה מ-400 מקרים שונים אופי, צבע וייחוד משל עצמם כדי להפוך כל פרק לעולם ומלואו.

"חוק וסדר" זלזלה באובססיה של יוצרי הסדרות ליצור קשר אישי עם הסדרה, שתביא אותו לצפות בה שבוע אחרי שבוע, ובמקום זה סיפקה לו אופציה שנשמעת חלומית לחלוטין היום: תצפה היום או שתצפה בעוד חודשיים – אין הבדל, לא יהיה הבדל, כי גם אם ישנן מיליוני דרכים לרצוח בן אדם, הרצח הוא רצח ואת הפורמט המקודש נשמר.

זו אולי נשמעת כמו שמרנות מגוחכת, אבל 20 העונות שבהן "חוק וסדר" שרדה (בין השאר תודות להסכמי סינדיקציה, שאפשרו את שידורה בכל רחבי העולם על בסיס ההנחה שלא משנה באיזו עונה מדובר), מוכיחות שבזכות דמיון, כתיבה משובחת והקפדה על ליהוק נבון (כריס נות', אנג'י הרמון, סטיבן היל הנפלא), המסגרת דווקא מקדמת יצירתיות ולא מגבילה אותה.

ישנן סיבות רבות שהן לאו דווקא רייטינג להורדתה של "חוק וסדר" באקלים הטלוויזיוני הנוכחי. ראשית, עולם הסדרות מתעסק כבר למעלה מעשור בבלבול מוסרי ובמותם של הטוב המוחלט לרע האולטימטיבי (פער שהוא הכותרת של "חוק וסדר") לטובת מתח סקסי ביניהם והיפוכי תפקידים, כפי שיוצגו ב"הסופרנוס" ו"אוז" ובוודאי בסדרות העוסקות ישירות בחוק וצדק כמו "המגן" וכמובן "הסמויה".

כשמשווים למשל, את עורכי הדין ב"חוק וסדר" לעורכי הדין של סדרה כמו "דמג'ז" המבריקה, בכיכובה של גלן קלוז, מתקבל פער שדומה להבדל בין שיעורי נהיגה לבין החיים עצמם על הכביש. מצד שני, התשוקה לעדכנות טכנולוגית שהפכה קשקוש תסריטאי כמו "CSI" ללהיט בסדר הגודל של "חוק וסדר", הפכה את האחרונה למוצר אנלוגי בעולם דיגיטלי, שבו סיפור טוב מהזן הישן הוא לא סחורה.

בנוסף, אפשר לראות גם בעיצוב של סדרות הבת של "חוק וסדר", "חוק וסדר: מדור מיוחד" וכמובן "חוק וסדר: מדור פלילי" כסיבה להידרדרות במעמדה של "חוק וסדר". "חוק וסדר" המקורית עוצבה כסדרה מאופקת וכמעט ספרטנית בכל הנוגע לחייהם הפרטיים של גיבוריה, לעומת סדרות הבת שבנויות על אמוציות שקיימות אצל כל אדם סביר (מקרי ההתעללות השונים ב"מדור מיוחד") וכן על דמויות מורכבות כמו זו של וינסנט ד'אונפוריו מ"חוק וסדר: כוונה פלילית". עבור לא מעט צופים, שני המרכיבים הללו הפכו את הצפייה ב"חוק וסדר" המקורית למעין בהיה במוצג מוזיאוני מיושן.

אבל דווקא כשעולם הסדרות עשיר ומרתק לא פחות מעולם הקולנוע, הנחיתה בסוף יום עבודה על פרק של "חוק וסדר" היא לכל הפחות מתנה קטנה מהשמיים של אינטליגנציה מרתקת וקלה לעיכול, שלא מצריכה עזרה ממדריך השידורים כדי להבין מי נגד מי. בעולם שבו הרגלי הצפייה ממילא נודדים לכיוון הצפייה פר זמן פנוי, "חוק וסדר" היא סדרת VOD מושלמת שיכולה לקבל במדיום הזה חיים חדשים.

שם, "חוק וסדר" אולי כבר לא תהיה "סדרת הפריים-טיים דרמה הוותיקה בטלוויזיה" כפי שהתעקשה להיות, אבל היא תוכל להוות מה שהיא היתה למעלה מ-20 שנים: בית מקדש שבו בארון הקודש שוכב ספר אמנות הסיפור ועל התקרה קפלה בלתי נגמרת של פשעים אנושיים, חמלה, חוק וסדר.

12 עונות גילם ג'רי אורבך את דמותו של דיטקטיב בריסקו, אלכוהוליסט לשעבר בעל הומור יהודי חם, חוש אבחנה דק והומניזם בולט להדהים על רקע הקור והניכור של ניו יורק. ערוץ הולמרק בחר בו כבלש השלישי בטיבו בתולדות "חוק וסדר", אחרי רוברט גורן "מחוק וסדר: כוונה פלילית" ואוליביה בנסון של "חוק וסדר: מדור מיוחד", מה שהופך אותו כמובן לבלש הטוב ביותר בתולדות "חוק וסדר". אורבך הלך לעולמו בדצמבר 2004 ועל מעריצי הסדרה נחת אבל כבד למדי.

סטיבן היל גילם במשך 10 שנים את דמותו של התובע המחוזי הדמוקרט והליברל אדם שיף, עוד יהודי חם שמתנגד בבסיסו לעונש המוות אבל נאלץ לקיים את חוקי מדינת ניו יורק ולוחם גדול בשחיתות שלא מאמין כשאחד מחבריו הטובים ביותר, השופט אדגר היינס, מתאבד בשל פרשיית שוחד. אמירותיו הפילוסופיות-ציניות בכל פרק, בעיקר בסיומו, הפכו את "חוק וסדר" למה שהיא.

מייקל מוריארטי בתפקיד הלא ייאמן של הפרקליט הבוק בן סטון, היה מסוג עורכי הדין שהיום, בעידן סדרות "בוסטון ליגל" היו מטאטאים אותו את רצפת בית המשפט. אבל ב-4 השנים בהן סטון היה עוזרו הנאמן של אדם שיף שמוזכר לעיל, לפושעי ניו יורק ועורכי דינם רעדו האשכים. זאת כמובן, עד לפרק בו העד עליו ניסה להגן סטון נרצח והפרקליט הקשוח הכריז "איני יכול עוד".

כמו רוב סדרות החוק והצדק בארה"ב, גם "חוק וסדר" נטתה במובהק לצד המפלגה הדמוקרטית, אולם פרד תומפסון, שגילם את בראנץ', היה משב רוח מרענן של רפובליקניות שעוררה ויכוחים סוערים בחמש העונות ששיחק בסדרה. ריצתו לנשיאות בבחירות האחרונות הנציחה את מעמדו ורק הוסיפה גוון מרתק לעונות בהן שיחק.

ג'יל הנסי, שגילמה את קינקייד, הצליחה להיראות סקסית גם בתוך חליפת הפרקליטה החנוטה שלא באמת ייצגה את מידותיה של הנסי. קינקייד נחשבה לפרקליטה האידיאליסטית שלא מבינה מדוע המדינה חייבת ללכת בין הטיפות כדי להגיע לתוצאה שהיא פחות מהרשעה מקסימלית ובד"כ מהוסה על ידי אדם שיף. סוף דרכה של הנסי היה לא נעים, כשגילתה שהיא לא שבה מהתאונה הקשה בה היתה מעורבת בפרק סיום העונה השישית של הסדרה.

ס. אפת'ה מרקרסון גילמה את השוטרת ששולחת את הבלשים לכיוון החקירה המפתיע, לחזור לגבות את העדות הלא ברורה, לדפוק בדלת חדר החקירות ולהמציא בדיקת מעבדה שמגלה שקר כלשהו, שתגרום לחשוד להישבר. ון ביורן ולפניה עוזר התובע המחוזי פול רובינט (בגילומו של ריצ'רד ברוקס הנפלא), פרצו מחסום גזע חשוב בסדרת פשע, מה שכיפר על יכולות המשחק הסבירות שלה, לא יותר.