יומני הנסיך

איך הופכים משחיף שברירי לגברתן שרירי? מי שגילה את התשובה הוא ג'ייק ג'ילנהול. הכוכב העדין, אחד מן היהודים הלוהטים והמפורסמים בעולם, טיפח בשנה האחרונה ריבועים מסיביים בפלג גופו העליון. הוא עשה זאת לצורך הופעתו ב"הנסיך הפרסי" (באקרנים בישראל מרביעי ה-19 במאי), שבו הוא נושא על כתפיו לראשונה דמות של גיבור פעולה. נוסף על ההתנפחות הגופנית, המיר ג'ילנהול לשם המשימה את תספורת הכאסח שלו ברעמת שיער מפוארת.

לדבריו, שני התהליכים הגופניים היו כרוכים זה בזה. "נדרשתי לעמוד במשטר קפדני מאוד של טיפוח שיער", הוא מספר בראיון לוואלה! תרבות. "מדי יום במשך שישה חודשים הייתי מורח על השיער עוד ועוד שמפו וקונדישינר, ומרוב שאימצתי את הגוף בחפיפה צמחו לי שרירים".

"לא ממש. השרירים שהיו לי בסרט חזרו עכשיו לגודלם הטבעי, פחות או יותר, ואני עדיין מרגיש סקסי. באופן כללי, אני חש סקסי בכל פעם שטוב לי עם עצמי, וזה לא משנה איך בדיוק אני נראה".

"הייתי צריך להתעשת במהרה ולהבין איפה אני נמצא. ב'הר ברוקבק' יצאנו מנקודת הנחה שאף אחד לא יראה את הסרט ופעלנו בהתאם, אבל הפעם זה היה ההפך הגמור: היה לנו ברור שהמון אנשים יצפו בתוצר הסופי, ולכן היה צריך להתחשב בכך. כל החיים חלמתי לקחת חלק בפרויקט כל כך גדול והמוני, אז התרגשתי מאוד. כל בוקר שהגעתי לצילומים וראיתי את הכמויות העצומות של אנשי צוות, אביזרים, כלי רכב ותפאורות, הרגשתי כמו מישהו שנקלע לאירוע הספורטיבי הגדול של השנה. זה מילא אותי באנרגיות, וכשצעקו 'אקשן' והתחילו להגיד לי לקפוץ ממקום למקום, הרגשתי שזורם לי בדם אדרנלין בכמויות אסטרונומיות. בקיצור, היה כיף".

"זאת טעות גדולה לחלק את העולם לשחקנים טובים שמופיעים בסרטים רציניים ולשחקנים לא טובים שמשחקים בסרטים לא רציניים. גם אני חשבתי בצורה הזו, אבל אז הבנתי שהמון שחקנים מעולים הופיעו גם בסרטים קלילים, ומי שמתנשא מעליהם פשוט לוקח את עצמו ברצינות יתרה. בעבר התייחסתי לעצמי כך, אבל זה עבר לי. עניין של גיל".

כשג'ילנהול מתייחס לסוגיית הגיל, הוא מתכוון לכך שבדצמבר הקרוב ימלאו לו 30. אכן, כך הזדקן לו הילד שהגדיר את הבר מצווה שלו כאחד האירועים המעצבים בחייו, הנערון שפרץ ב"שמי אוקטובר" ו"דוני דארקו", והצעיר שהפך לאחד מן הנציגים הבולטים של דורו ב"מייל לאורך הירח", "ג'ארהד", "הוכחה" ו"אחים". בסך הכל, עושה רושם כי השנים, כמו גם הפרידה מריס וויתרספון, עשו לג'ילנהול רק טוב – הוא חתיך עוד יותר במציאות מאשר במסך הגדול, והוא ניחן בכריזמה גדולה, באדיבות יוצאת דופן וביכולת לתת לך את התחושה שהוא מדבר עמך בפתיחות בשעה שהוא שומר את הקלפים קרוב לחזה. אבל למרות כל זה, ג'ילנהול עדיין חושש מהתאריך ההולך וקרב – "אני מפחד כמו כל אחד שהולך להחליף קידומת, ויש לי גם אותן חששות שיש לכל אחד בגיל הזה", הוא מודה. "מעל הכל, אני מודאג מהשאלה איזה ערך ומשמעות יש לדברים שאני עושה".

"באמת יש שני אלמנטים שכל הזמן חוזרים בסרטים שלי. אחד מהם זה חולות – כמו ב'ג'ארהד' ובסרט הזה, למשל, ועל כך אין לי פרשנות. השני זה מסע בזמן, ולזה דווקא יש לי הסבר. אני חושב שמסעות מן הסוג הזה מעמידים בפני הגיבורים והצופים שאלות מעניינות, שרלוונטיות לכל אחד מאיתנו, והם גם מאפשרים לך לשחק עם העלילה בצורה מקורית ומעניינת. בגלל כל זה אני נמשך אליהם שוב ושוב".

בהמשך לתשובה זו אני שואל את ג'ילנהול מה היה משנה בחייו לו היה יכול לחזור בזמן, ובנקודה זו הוא מתבלבל קמעה. "כל פעם ששואלים אותי את זה אני אובד עצות", הוא מודה, משפיל את מבטו ומבקש שנייה לחשוב. "האמת?", הוא מצהיר לאחר שהשנייה הזו חלפה, "נראה לי שלא הייתי משנה כלום. בסך הכל, חרטה זה דבר טוב, אז אני מעדיף להמשיך להתחרט על דברים במקום לעשותם אחרת. אני שמח על כך שלא כולם אוהבים אותי, כי זה סימן רע מאוד אם כולם בעדך. אתה חייב להרגיז לפחות חלק מהאנשים".

ברגע זה יוצא ג'ילנהול למסע פרטי בזמן, ונזכר בילדותו. אף שאביו סטיבן הוא קולנוען ואמו נעמי פונר היא תסריטאית, הרי שבניגוד לאחותו מגי, שהיא היום שחקנית מוערכת לא פחות אם לא יותר ממנו, ג'ייק הצעיר דווקא לא חלם על קריירה קולנועית. "עם הזמן הבנתי שזה כיף ושאפשר להרוויח מזה כסף, אבל כשהייתי ילד העדפתי להשתעשע בדברים אחרים – למשל, לשחק ב'הנסיך הפרסי' במחשב שלי".

"לא, האמת שדי נטשתי את המשחקים מהסוג הזה. אבל כשהתחלתי לעבוד על הגרסה הקולנועית של 'הנסיך הפרסי', התמכרתי לגרסת משחק הווידאו שלו. הייתי יושב איתו כל יום ואז קורא לאנשי הפעלולים ואומר להם – 'רואים את המהלך הזה? אני רוצה לעשות אותו גם בסרט', והם תמיד היו אומרים לי – 'השתגעת? זה מסוכן מדי, אתה בחיים לא תעבור את זה בשלום'".

"נכון, אם כי במהלך סצנת קרב אחת, היריב שלי ללחימה כמעט ערף לי את הראש עם הגרזן. בכל מקרה, זה לא מה שבאמת הפחיד אותי. מי שבאמת העבירו בי צמרמורת היו כל בנות היענה שהיו בסביבה בזמן הצילומים".

"כן. הדריכו אותי שהם אמנם נראות תמימות, אבל הן עלולות לעקור את העיניים ואת הלב למי שמעצבן אותן. אחרי איומים כאלה, מובן מאליו מדוע השתדלתי להתרחק מהן ככל האפשר".