פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קחי אותי שרון

      ההיסטוריון אביעד קליינברג זנח את הספרים, התחבר לרקדן שבתוכו והלך לראות את "Bill" של שרון אייל ולהקת בת שבע. למרות כמה רגעי קיטש, הוא זכה לצפות ביופי פרוע ונהנה אפילו מהזיעה של הרקדנים

      קחי אותי שרון

      מה להיסטוריון ולמחול מודרני? שאלה טובה. אני אוהב מחול מודרני, אבל אינני מומחה. במקצת מתוך עצלות ובמקצת מתוך החלטה לא נעשיתי מומחה. יש מבחינתי משהו מרגש בחוויה אסתטית שאינה מלווה בזרם בלתי פוסק של כתוביות בראש. קריאה בטקסטים כתובים היא מבחינתי חוויה מתסכלת. עולם האסוציאציות שהמילים מעוררות בי מייצר ללא הרף "רעש." עוד ועוד טקסטים נדחסים אל הטקסט הנקרא, מערערים אותו, סוחפים אותו לכאן ולכאן, מטילים בו ספק ודופי. הצפייה במחול, לעומת זאת, היא מבחינתי כמעט חוויה נטו. אני מצליח לשכוח, וכך – מספר הסרטים הרצים בראשי במקביל למופע שאני צופה בו הוא קטן. לכתיבה על חוויה כזאת יש יתרונות וחסרונות. מי שמבקש מיקום של "ביל" מאת הכוריאוגרפית שרון אייל בתוך הרצף האמנותי שבו היא פועלת, מי שמבקש ניתוח מקצועי של שפת המחול, לא ימצא אותם כאן. כל מה שאני מציע הוא דיווח על חוויה אסתטית, דיווח אישי לחלוטין.

      BILL - יצירתה החדשה של שרון אייל ללהקת בת שבע (גדי דגון)
      יחיד המתלבט על הרקע "השבט". מתוך Bill" של להקת המחול בת שבע (צילום: גדי דגון)

      "ביל" נפתח בהופעה של רקדן בודד על הבמה. לבוש בבגד גוף צמוד, הוא מתנועע בשילוב של גמישות ונוקשות תנועתית המאפיין את המופע כולו – תנועות הנקטעות "בטרם עת" ותנועות שזורמות באופן טבעי; תנועות רובוטיות המתקשרות בדמיוננו עם מכונות ותנועות "יפות", אנושיות, של הגוף כולו ובעיקר של הידיים, המתקשרות עם מחול "קלאסי".

      בזה אחר זה מופיעים רקדנים המציגים, כל אחד בתורו, את הרפרטואר התנועתי של אייל. בהדרגה הבמה מתמלאת בכל 21 הרקדנים. במבט ראשון האפקט הוא כאוטי. קבוצות של רקדנים נעות על פי חוקים וכללים אסתטיים שונים. רקדנים בודדים פורצים מתוך הקבוצות ונעים במסלולים משלהם, הקבוצה כולה נעה קדימה ואחורה, ימינה ושמאלה במרחב. אבל האפקט של המכלול הוא מכשף (והמכלול הזה כולל בחירה מצוינת של מוזיקה, של אייל עצמה ושל גיא בכר ואור ליכטמן, ותאורה אפקטיבית למדי של במבי, הלא הוא אבי יונה בואנו במבי).

      עד מהרה מתברר גם ההיגיון המבני שמאחורי התנועה גדושת הסתירות לכאורה: קבוצה אחת מתפקדת כמעין מקהלה יוונית המעניקה רקע תנועתי רפטטיבי, נוקשה וכמו פולחני לקבוצה אחרת, שנעה באיטיות רבה הרבה יותר ובתנועה זורמת שהיופי שלה מובלט על רקע התנהגות "השבט". מעבר לכל אלה, רקדן יחיד המציע פרשנות משלו, תנועה משלו, ביטוי אינדיווידואלי משלו. ברגעים היפים ביותר המכלול הזה מדהים ביופיו ומרגש. הניגודים יוצרים הרמוניה עוצמתית הפועלת ישירות על "הבטן". הכל מבטא איזה יופי פרוע – התנועה המשתלבת במוזיקה, הגופות המתפתלים, אפילו כתמי הזיעה ההולכים ומתפשטים על הבגדים וחושפים-לא חושפים את הגוף שתחתיהם.

      שרון אייל עם להקת בת שבע (ענבל מרמרי)
      לא פעם המבט האירוני על קיטש אינו שונה הרבה ממה שהוא שם לכאורה ללעג. להקת בת שבע בחרות ל-"Bill" (צילום: ענבל מרמרי)

      יחד עם זאת, לא הכל טוב באותה מידה. יש רגעים יפים מאד גם בהמשך, אבל יש גם קלישאות וחזרות. המחול לצלילי "Wicked Game" של כריס אייזק הוא ניסיון להכניס הומור ואירוניה לאסתטיקה של אייל. הניסיון הזה אינו עולה יפה. לא פעם המבט האירוני על קיטש אינו שונה הרבה ממה שהוא שם לכאורה ללעג. קטעים אחרים אינם מצליחים לייצר את האפקט המכשף של הפתיחה. האם יש לאייל אמירה מעבר לאסתטיקה התנועתית שהיא מייצרת בכישרון רב? עדיין לא ברור. אבל גם ברגעיו הפחות חזקים זהו מופע מרשים של כוריאוגרפית מוכשרת. רוצו לראות.

      להקת המחול בת שבע, "Bill", כוריאוגרפיה: שרון אייל