התחושה העיקרית שמעוררת הצפייה ב"מאיה", סרטה החדש של התסריטאית והבמאית מיכל בת אדם, היא דז'ה וו נדמה שהסרט הזה כבר צולם והסיפור הזה כבר סופר, ובאופן כללי, הוא מחזיר אותנו לשנות השמונים הלא מזהירות של הקולנוע הישראלי.
את מיכל בת אדם, כפי שניתן להסיק מגוף היצירה שלה ("איה אוטוביוגרפיה דמיונית", "ריטה שם זמני") מעניינות שאלות על נשיות, על שפיות ועל הגבול בין משחק למציאות. כולן שאלות טובות וחשובות, אבל לא תמיד מוצאת להן היוצרת הוותיקה תשובות טובות וחשובות באותה מידה.
ב"מאיה" מציגה בת אדם את סיפורה של צעירה (לירון בן שלוש), המגיעה לעיר הגדולה לבדה כדי להפוך לשחקנית. במעין מונטאז' משונה ונטול שאר רוח אנו צופים בדקות הראשונות בתחנות ההכרחיות לסיפור ההתהוות או החניכה של מאיה: התלמידה הסוערת למשחק סופגת ביקורת קטלנית מהמורה הנוקשה, עוזבת בטריקה את בית הספר שלא על מנת לחזור, מכירה בבית הקפה את הבמאי הכי נחשב בתיאטרון (בגילום גיל פרנק) ומשיגה אודישן לתפקיד ראשי, שאותו היא מקבלת אפילו שאין לה טיפת ניסיון.
הצופה הסביר, שראה כבר סרט או שניים בחייו, מוזמן בנקודה הזו להתחיל לחשוד. האם מדובר במשל? האם בסיפורון השראה על חוזקן הבלתי נדלה של נשים? אולי זה פשוט פוסטר של חתלתול הנאחז בענף בשארית כוחותיו החתלתוליים ותחתיו הסלוגן "החזק מעמד!". כל האפשרויות נכונות, כולן מעייפות.
מכאן ממשיכה בת אדם ללוות את מאיה בתפקיד הדרמטי שניתן לה בתיאטרון דמותה של צעירה מעורערת בנפשה שעוברת הפלה בעל כורחה, וחושדת בסביבתה שגנבה לה את התינוק. הבמאי/מחזאי שליהק אותה להצגה הופך להיות גם מאהבה המבוגר והסמכותי, ויחסי הכוחות ביניהם זולגים לחדר החזרות. בו בזמן מתחזה מאיה לחולת נפש כדי להשתלב בבית חולים פסיכיאטרי וללמוד על הנפש המסוכסכת אותה שצריכה לגלם. מכאן ועד הטשטוש הקל של הגבולות בין סיפורה של הדמות ומאיה עצמה, הדרך ברורה.
בת אדם מנסה לשרטט דמות כל-נשית: צעירה בעלת רצון ברזל, טוטליות מתמסרת וחוש צדק פנימי מפותח. אבל בפועל, נערת הפוסטר שלה היא יצור עיקש ומרגיז, מניפולטיבית לסביבתה, הטועה לחשוב שהיא אינדיבידואל מרתק וחינני. כן, ממש בדומה לרוב הנערות בנות העשרים. אולי אי אפשר לצפות מן הדמות לגלות מודעות עצמית רחבה יותר ואגוצנטרית פחות, אבל מבמאית ותסריטאית מנוסה בסדר הגודל של בת אדם ניתן בהחלט לקוות לפרספקטיבה בוגרת ומעניינת יותר.
בפועל, תחלואיה של מאיה הדמות דובקים גם ב"מאיה" הסרט, ובת אדם מתייחסת לדמויות המשנה שלה במידה שווה של פונקציונאליות ורדידות. שותפתה לדירה של מאיה (שירי גדני המקסימה והמפוספסת בתפקידה), היא לא יותר משכבנית סדרתית הנואשת לתשומת לב גברית. החולים החוסים בבית החולים הפסיכיאטרי אינם אלא פלקטים דקיקים של דמות, כותרת-על חלולה של "חולי נפש", וחבל מאוד שהילי ילון ודביר בנדק, שחקנים הטובים בהרבה מדמויותיהם (הפסיכית האובססיבית והמתחזה המשכנע בהתאמה), לקחו חלק בפארודיה המביכה הזו.
חלקו השני של הסרט מתמקד בעיקר בחזרות ובהצגה שבה מככבת מאיה; הקושי הטכני לצלם לסרט הצגת תיאטרון בלי ליצור צרימה איומה בין המדיות השונות נותן גם כאן את אותותיו. המשחק הפומפוזי בחלק ה"תיאטרלי" של הסרט לא מצליח לעבור מסך, ובעיקר מחשיד את מאיה כשחקנית, אפעס, לא טובה במיוחד. דרמה הנסמכת על יכולותיה יוצאות הדופן של גיבורתו לא יכולה להרשות לעצמה תצוגת תכלית כה נמוכה.
מכל זה אין להסיק כי לירון בן שלוש אינה שחקנית טובה לכשעצמה. להיפך היא אמינה כמידת האפשר, ועיניה בוערות ומלאות תשוקה. אלא שכל עיני המגדלור שבעולם לא יכולות להציל הצגה משעממת המצולמת לסרט קלוש עלילתית.
נראה שמיכל בת אדם ביקשה לספר כאן סיפור על התבגרות, על התהוות לכדי נשיות. לכן, חבל שהנשיות האולטימטיבית בעיני בת אדם כה צדקנית ומלאה בעצמה. מעט ספק בריא היה עושה חסד גם לסרט וגם לגיבורתו.